קורס ערבית מקיף בגבעת חביבה

גבעת חביבה זה מכון שיש בו כל מני פעילויות של נסיונות לעשות דברים ביחד - יהודים וערבים. המקום עצמו מאוד יפה, נראה כמו קיבוץ עם מרחבים של דשא ויש גם פינת ליטוף וחדר אוכל עם אוכל מגעיל ממש כמו בקיבוצים של פעם. גבעת חביבה קרובה לפרדס חנה וחריש, איפשהו באמצע בניהן. יש שם בית ספר בינלאומי שהוא פנימייה ולומדים בו יהודים וערבים ותלמידים מחו”ל. בין היתר מעבירים שם גם קורסי ערבית. רוב הקורסים הם קורסים של פעם בשבוע. אבל יש שם גם קורס שנקרא “קורס ערבית מקיף” שהוא אינטנסיבי - חמישה ימים בשבוע. ויש שם גם קורס לבוגרי תיכון שמכין אותם לעבודות במודיעין בצבא שזה קורס סופר אינטנסיבי של שבעה חודשים שלומדים כל יום מהבוקר עד הערב.

במהלך חודש דצמבר 2025 הייתי בבית מאזן והייתי צריכה לחשוב מה לעשות עם החיים שלי כשאני אצא, בעצם לא הייתה לי שום תוכנית. רק ידעתי שאני לא רוצה לחזור לתל אביב כי זו עיר מדכאת שגורמת לי תמיד לרצות למות. ראיתי שנפתח קורס אינטנסיבי של חמישה ימים בשבוע בגבעת חביבה. חשבתי שזה יכול להיות סוג של המשך של הבית המאזן - מקום עם מסגרת עם עוד אנשים שיש מה לעשות כל היום ונשארים עסוקים. חשבתי שזה גם יפתור לי בעיה של דיור, כי לא רציתי להוציא הרבה כסף על דירה והתוספת עבור מגורים בקמפוס היא נמוכה - 1650 שח לחודש לחדר שחולקים עם עוד מישהו. אז נרשמתי לקורס בזמן שהייתי בבית המאזן. היה אמור להיות לי שבועיים ריקיים בין סוף הבית המאזן לתחלית הקורס שהייתי צריכה לשרוד איכשהו. בסוף הודיעו לנו ברגע האחרון שהקורס יתחיל שבוע מאוחר יותר ממה שתוכנן אז השבועיים הפכו לשלושה.

כשהייתי בבית המאזן יצאתי לסופש הביתה. במהלך הסופש ישנתי אצל חבר בתל אביב ונפגשתי עם בחורה בשם גלי שהכרתי בטינדר. היא הזמינה אותי להקרנה של כמה סרטים קצרים דוקומנטרים ב”קפה שפירא” שבשכונת שפירא. זה היה סרטים של שמאלנים כמובן, אחד על ילדי פליטים בדרום תל אביב וסרט על הנכבה של ענת ויצמן ועוד איזה סרט. אחרי ההקרנות הייתה שיחה עם היוצרים של הסרט על הפליטים והיה זמן לשאלות וגלי בשלב מסוים אמרה משהו כמו “תודה רבה, היה מאוד מעניין” משהו כזה שרומז על זה שנגמר לקהל מה לשאול ושבוא נסיים, וזה הצחיק אותי קצת כי באמת ככה נגמר הערב. לפני ההקרנה של הסרטים קצת דיברנו. גלי היא בת 54 או משהו באיזור. זה גיל קצת מבוגר ופעמים קודמות שנפגשתי עם נשים בגיל הזה, תמיד זה היה קצת מוזר, נשים כאלה קצת כמו הדמות של מירי מאחד העם אחד רק יותר אשכנזיות. גלי נראתה צעירה לגילה יחסית לא היה לה הרבה קמטים, רק שיער אפור. סיפרתי לה שאני בבית מאזן והיא סיפרה לי שהיא גם הייתה במשך שנה בטיפול יומי שהולכים כל יום לטיפולים קבוצתיים ואישיים ושמה שעזר לה בטיפול זה לא בהכרח הטיפול עצמו אלא ההתמדה, כלומר עצם ההתמדה זה מה שעזר לה. היא סיפרה שהטיפולים הקבוצתיים עצמם היו דיי שטחיים. סיפרתי לה גם על הקורס ערבית שאני מתכננת לקחת והיא התלהבה וביקשה שאני אשלח לה לו”ז שבועי לדוגמא של הקורס שחילקו לנו ביום הפתוח שהייתי בו. היא אמרה שהיא תנסה גם להצטרף לקורס למרות שזה בעיה בשבילה כי יש לה תרנגולות וחתולים וכלב.

כשיצאתי מהבית המאזן, היו לי כל מני מחשבות איך להעביר את השבועיים חור שהיו לי עד תחילת הקורס. שבועיים שבסוף הפכו לשלושה בגלל שחתכו לנו שבוע מהקרוס. הייתה לי מחשבה לסוע לעקבה או לאיפשהו במדבר. בסוף סתם נשארתי בירושלים, בהתחלה בהוסטל בעיר העתיקה ואחרי זה אצל אמא שלי. יחסית הצלחתי להעסיק את עצמי למרות שבהתחלה הייתי בדיכאון. המשכתי לקרוא את החוחית. לקראת הסוף נתקעתי עם הספר הזה ולא הצלחתי להמשיך לקרוא אותו כי נהיו הרבה שיעורים בערבית ונהייתי עסוקה וגם זה ספר שמן של 800 עמודים, וזה תמיד כבד לי לסחוב אותו אז הפסקתי לקחת אותו איתי. נתקעתי על עמוד 600 בערך.

גלי סיפרה לי שהיא גם מצטרפת לקורס, שהיא דיברה עם אנג’לה והצליחה בסוף למצוא חדר רק לעצמה ואפילו אישרו לה להביא את הכלב שלה לקורס. אני לא ידעתי ממש אם אני שמחה שהיא מצטרפת כי חשבתי שתמיד עדיף שיהיו בקורס כמה שפחות אנשים. לפני שעברתי לתל אביב, הייתי הולכת לקורס ערבית של פעם בשבוע של המרכז הבין תרבותי בירושלים. זה היה קורס נחמד סך הכל והייתה בו גם הפסקה עם תה ועוגיות שזה חשוב. כמעט כל המשתתפים בקורס היו נשים בנות שישים פלוס שמאלניות ירושלמיות. זן נכחד של חילונים ירושלמים בני 60, אליטה של משכילים. היו שם בין היתר פרופסור לספרות ושופטת. בהפסקות כמובן דיברו תמיד על כמה המצב גרוע ועל האלימות של המתנחלים בשטחים וכאלה. מה שביאס אותי בקורס זה שהיינו הרבה מאוד אנשים, לדעתי משהו כמו 15, וכל אחד עם השאלות שלו וההערות שלו והשנינויות שלו שהוא חייב לשתף אז מתקדמים נורא לאט, וזה קצת נגרר ומתיש והרבה פעמים משעמם וגם אני הייתי רוב הזמן בדיכאון מוות בלי קשר.

אז בכל מקרה חשבתי שעדיף שיהיו בקורס כמה שפחות אנשים ושאולי זה שגלי באה זה לא לטובה אבל שמחתי גם שלפחות תהיה מישהי שאני מכירה וגם נראה היה שהיא דיי אוהבת אותי. כדי להגיע מירושלים לגבעת חביבה צריך לקחת אוטובוס לצומת כפר קרע, ואז לחצות את הכביש ולקחת עוד אוטובוס שמגיע לצומת גבעת חביבה. גבעת חביבה נמצאת מול התחנה של צומת גבעת חביבה וצריך לחצות את הכביש אבל בקטע מוזר אין מעבר חציה ומכוניות נוסעות דיי מהר. אני הגעתי ליום הראשון של הקורס עם תיק גדול של בגדים ועוד תיק של הלפטופ והמחברות. הבאתי איתי גם ערכת גזיה וסיר כדי לבשל קפה כי זה לא היה ברור מה אפשרויות הבישול שם. וגם שק שינה כי ביקשו להביא מצעים. בסוף יצא שהייתי בחדר משלי ולא עם שותפה. הדירה הראשונה שהייתי בה הייתה מצ’וקמקת ובחדר שלי היו שתי מיטות קומותיים בחדר קטן. בערך שלושה שבועות אחרי תחילת הקורס עברתי לחדר כיפי יותר באותו בניין שגלי גרה בו. חדר קטן וחמוד עם שתי מיטות (לא קומותיים) ופינת קפה עם קומקום ומקרר קטן ושירוקלחת.

הגעתי קצת באיחור ביום הראשון. נכנסתי לכיתה. השולחנות היו מסודרים ב ח’ וכולם כבר היו שם חוץ מגלי. התיישבתי קרוב למורה כי לא היה מקום אחר. עברנו על האותיות בערבית. גלי הגיעה גם באיחור והצטרפה קצת אחרי. היא התיישבה ליידי. היא באה עם הכלב שלה, הרשל’ה שנראה מבוהל והיה עם הזנב בין הרגליים. זה תמיד קצת מוזר התחלה של קורסים שלא מכירים אף אחד וצריך להתמנגל. גלי ממש התלהבה ממני ונצמדה אלי. בהפסקה היא באה אלי לחדר לראות איך הוא נראה. היא הייתה כל הזמן נון סטופ בווטספ בזמן השיעור ושאלה שאלות שכבר ענו עליהן שהיא פספסה בזמן שהיא היא הייתה בווטספ וזה עיצבן אותי. בשבוע הראשון של הקורס צריך תמיד לגשש כי עוד לא מכירים את התלמידים האחרים אז הלכתי לאכול עם כולם בחדר אוכל למרות שידעתי שהאוכל יהיה מגעיל. בערב של היום הראשון לקחתי אוטובוס לבקה אלגרביה שנמצאת קרוב כדי להצטייד באוכל אבל לא היה שם סופרמרקטים שווים וקניתי קצת קרקרים מעפנים וטחינה וטונה. אז בשבוע הראשון של הקורס גלי התלהבה ממני ונדבקה אלי. לא הבנתי למה היא כל כך מתלהבת ממני. לא הבנתי אם אני עצבנית עליה על זה שהיא בסמרטפון כל הזמן בזמן השיעור ובאה תמיד באיחור ותמיד יש לה הערות. היה איזה צהריים אחד שאכלתי איתה לבד בחדר אוכל והיא סיפרה לי על כל מני קבוצות ווטסאפ ופייסבוק שאפשר להצטרף אליהן כדי להכיר אנשים וזה היה נראה שהיא דואגת לי ומנסה לעזור לי. קצת פחדתי שהיא תידבק אלי יותר מדי ושאני לא אצליח ככה להכיר את שאר התלמידים בקורס. היא גם סיפרה לי שחשוב לה שהמורה יהיה טוב ושיעשה סדר בכיתה ושלא יתפזר ולא יתן לאנשים להפריע בכיתה וחשבתי שזה מוזר כי בעצמה כל הזמן הפריעה בכיתה וזה עיצבן אותי. בקיצור לא הצלחתי להבין אם אני אוהבת אותה או לא ואם זה טוב שהיא הצטרפה לקורס או לא.

מתישהו בשבוע הראשון, נראה לי ביום שלישי, קלטתי אותה מתכתבת עם האקסית שלי. בהתחלה חשבתי להתעלם ולא לשאול אותה. ביום רביעי וחמישי למדנו בכיתה אחרת שנקראה “בית לין” כי עשו שיפוצים בכיתה הישנה. באחת ההפסקות מישהו, אני כבר לא זוכרת מי, שאל אותי למה התפטרתי מאינטל ואני אמרתי שלא התפטרתי אלא פוטרתי ואז הוא שאל אותי למה פוטרתי, ולא היה לי כוח להתחיל להתפתל אז אמרתי שהפסקתי לבוא לעבודה, אז שאלו אותי למה עבדתי מהבית ואמרתי שגם הפסקתי לעבוד מהבית ושאלו למה ואמרתי שהייתי בדיכאון. לא היה לי כוח לכל מני הסברים ואחרי זה בערב אחד התלמידים בקורס אמר לי שגם הוא היה בדיכאון ובגלל זה הוא לא הלך לצבא ושזה עבר לו עם פסיכולוג וציפרלקס.

ביום רביעי בהפסקת צהריים גלי שאלה אותי איפה אני מתכוונת לאכול ורצתה להצטרף אלי ואני לא רציתי שהיא תתדבק אלי כי רציתי להכיר את שאר התלמידים בקורס, אז אמרתי לה שאני אשאר בגבעה או משהו, ואז בחור מהקורס אמר שהוא נוסע לחומוס אליהו שנמצא בתחנת דלק קרוב לגבעת חביבה אז אמרתי לו שאני אצטרף אליו והיא אמרה שהיא גם מצטרפת. אז נסענו שלושתינו, היה גשם. חומוס אליהו הוא באמת חומוס דיי מעפן של יהודים וההזמנות שם זה בלוח שלוחצים עליו שאני שונאת את זה. אני בשלב הזה הייתי כבר דיי עצבנית על גלי ואז שאלתי אותה עם מי היא מתכתבת ואיך היא מכירה את רונית ואז היא אמרה לי שהיא יוצאת איתה. אחרי זה ישבנו שלושתינו, אני וגלי והעוד בחור מהקורס שהוא קצת פרווה כזה. גלי אמרה שחשוב לשמור על הטבע וכאלה ושהיא לא אוהבת שהכל מלא צלחות פלסטיק. כי בחומוס אליהו כל הכלי אוכל הם מפלסטיק. אני חושבת שבעצם כעסתי על רונית שהיא עזבה אותי באכזריות, כי היא הייתה נחמדה בהתחלה כשהיא עזבה אותי ואז לקחה אותי שוב לטייל איתה למרות שהיא לא הייתה חייבת ואז היא לא רצתה לדבר איתי. היא עשתה לי בונקר וזה הרגיש שהיא כועסת עלי ולא הייתה מוכנה לתת לי לדבר. ואני השתמשתי בשילוב של הכעס שהיה לי על רונית כדי להתעלל בגלי שגם עצבנה אותי. אז התחלתי לשאול את גלי כל הזמן עם מי היא מתכתבת ומה רונית חושבת עלי וגלי אמרה שרונית אמרה שאני חמודה ושהיא דואגת לי. גלי אמרה שרונית אמרה לה לא לבוא לקורס והיא גם משום מה התנצלה ואמרה שהיא התכוונה לספר לי אחרי הקורס שהיא יוצאת עם רונית. אחרי זה בערב סביב שמונה היא הזמינה אותי אליה לחדר ללמוד יחד ערבית. שמעתי פעם ראשונה את הרשלה נובח. נשכבתי על המיטה השניה שבחדר ולא ממש זרמתי עם הלימודים ורק הצקתי לה על רונית כל הזמן. גם כתבתי לרונית, נראה לי שהיא התבאסה. בעצם כל הזמן הזה במשך שנה שלמה חשבתי על רונית ועקבתי אחריה ורק מחקתי אותה אחרי הבלגן שגלי עשתה לי. גלי אמרה לי שאני צריכה לאמץ כלב ושזה משנה את החיים. נראה לי שכשהייתי אצל גלי בחדר היא פחדה שאני לא אלך. שניה אחרי שיצאתי מהחדר גיליתי ששכחתי אצלה את המפתחות לחדר שלי ודפקתי לה שוב על הדלת ונראה לי שזה קצת הבהיל אותה שאני רוצה ממנה משהו שוב. אז חזרתי לחדר שלי וריחמתי על עצמי על זה שאני אומללה. אחרי זה ביום חמישי למחרת באתי באיחור. גלי היא חבורתית ושואלת את כולם מה הם עושים ומתעניינת והיא סיפרה למישהו בכיתה על הפרויקט שלה של תיעוד זמר ישראלי ישן. היא גם סיפרה לי באחד הימים בשבוע הראשון על קבוצת ווטספ שיש לה שזה קבוצה רק של שני אנשים, שלה ועוד איזה חבר על זה שיאקים לא מתים או משהו כזה שעושים דחקות על יאקים.

ביום חמישי אחד התלמידים בקורס הביא את הבת שלו לכיתה. הבת שלו לומדת בפנימייה הבינלאומית הזו שיש בגבעת חביבה וגלי ישר התלהבה ורצה אליה ואמרה שהיא חייבת לדבר איתה. אני הרגשתי לבד וכעסתי על רונית שהתעללה בי ועל גלי על זה שהיא חברותית וכיף לה ובשלב מסוים, בלי לחשוב הלכתי אל גלי והבת שלומדת בפנימייה בזמן שהן דיברו ונעמדתי בניהן עם הפנים לכיוון גלי והתחלתי לבכות וביקשתי מגלי שתעזוב את הקורס. גלי לקחה אותי החוצה וניסתה להרגיע אותי ולנחם אותי ואז היא הורידה אותי למטה כי הכיתה היא בקומה עליונה ואני בכיתי והיא ניסתה לנחם אותי ואמרה לי שאני לא יכולה לעשות דברים כאלה ושהיא איתי ושהיא תעזור לי. גם סאמיה, המורה לערבית עברה וניסתה לנחם אותי ואמרה לי לא להיות קשה עם עצמי. אחרי זה קצת נרגעתי וחזרתי לכיתה אבל המשכתי לבכות אז יצאתי מהכיתה כדי לבכות בחדר ליד שהיה ריק. בימי חמישי מסיימים מוקדם, סביב 14:00 כדי שלאנשים יהיה זמן לחזור הביתה ולהתארגן לסופש. ואחרי השיעור הלכתי עם גלי לכיוון הבניינים של החדרים וכשפניתי לבניין שלי לא אמרתי לה שלום והיא התבאסה ונכנסתי לחדר ונכנסתי לשק שינה והתחלתי לבכות ולרחם על עצמי ובסוף נמנתי וקראתי ונשארתי לישון בקמפוס. בערב הכנתי לעצמי תה בגזיה ואכלתי שוקולד וחזרתי לישון.

למחרת ביום שישי חזרתי לירושלים בבוקר בשני אוטובוסים, אחד מגבעת חביבה לצומת כפר קרע ומשם עוד אוטובוס לירושלים. אחותי הגדולה הגיע לביקור קצר בארץ באותו סופש עם התינוקת שלה. היה לאחותי איזה בדיקות רפואיות שהיא הייתה צריכה לעשות פה בארץ. אז לא רציתי לבוא מאוחר מדי כדי שיהיה לי זמן להיות עם התינוקת של אחותי. פגשתי את אחותי במקרה בתחנה של הרכבת הקלה בירושלים ונסענו יחד לאמא. אחותי הייתה מבואסת והייתה מגעילה גם אלי וגם אל אמא שלי. בילינו ארבעתנו את הסופש והלכנו לאכול חומוס באבו גוש. גלי כתבה לי בשישי בבוקר

דפנה, חשוב לי שתדעי שאת לא לבד. אני דואגת לך, ומקווה שתפני למישהו שיכול לתמוך בך בצורה מקצועית.

זה תמיד דרמתי כשמתחילים פוסט בווטסאפ עם השם הפרטי של הנמען. העובדת הסוציאלית שהייתה לי תמיד הייתה עושה את זה וזה תמיד עיצבן אותי. אני עניתי בצורה קצת מגעילה ואמרתי שאני כן לבד ושרונית לא רצתה שהיא תבוא לקורס כי היא נפטרה ממני בצורה מרושעת. תכננתי להגיד לה תודה על זה שהיא דאגה לי וכאלה אבל בסוף לא עשיתי את זה. בערב של מוצש, אחרי שתמר והתינוקת שלה כבר הלכו, שכבתי במיטה ודיברתי עם האקס שלי הגרמני. סיפרתי לו על מה שקרה בקורס ועל זה שעשיתי בלגן. אחרי זה קיבלתי הודעה מגלי שהתחילה שוב מהשם שלי.

דפנה, אנחנו נתראה מחר בקורס. במסגרת הקורס אני מתכוונת לשמור על תקשורת עניינית שקשורה ללימודים. אני לא אענה על שאלות אישיות, וזה כדי שנוכל לעבור את התקופה הזו בצורה הכי יציבה שאפשר.

זה הבהיל אותי, פחדתי שאני אהיה שוב לבד, פחדתי שזה יהיה כמו עם רונית שהיא אוהבת אותי ודואגתי לי ופתאום בבת אחת מתנכרת אלי. התקשרתי לגלי והיא לא ענתה. כתבתי לה שתתקשר אלי ושזה חשוב. היא לא הגיבה ובהתחלה ניסיתי להרגיע את עצמי ואמרתי לעצמי שאולי היא לא ראתה שביקשתי ממנה שתחזור אלי כי בווטסאפ שלה היא ביטלה V כחול. אחרי שעה בערך היא כתבה לי שנדבר מחר בקורס ואני נכנסתי למצוקה. פחדתי שאני אבוא לקורס ושהיא לא תדבר איתי ושכולם יתחברו אחד עם השני ויהיה להם כיף ורק אני אשאר לבד. כתבתי לה שאני צריכה לדעת מה מחכה לי בקורס. התקשרתי גם לרונית מתוך יאוש מן הסתם היא לא ענתה לי. היה כבר סביב 23:00 בלילה ויצאתי מהמיטה והתלבשתי ואמרתי לאמא שלי שאני יוצאת לעשות טיול בשכונה. לא יכולתי להשאר במיטה ולא ידעתי מה לעשות. רציתי למות ותכננתי כבר כמה זמן לבדוק את הבניין בכיכר דניה שמעל הסופר אז חשבתי שעכשיו זו הזדמנות. אז יצאתי לכיכר דניה. זה בניין מכוער רצח עם שתי כניסות. נכנסתי בכניסה הראשונה ועליתי במעלית לקומה האחרונה. הדלת למרפסת הייתה נעולה והתבאסתי. הייתי במצב שהייתי צריכה לפרוק מתח אז צלצלתי בפעמונים של שתי הדירות שהיו שם. חיכיתי כמה דקות ואף אחד לא פתח אף דלת. ירדתי במעלית. הלכתי לכניסה השניה של הבניין ועליתי במעלית לקומה האחרונה. גם שם הדלת למרפסת הייתה נעולה, צילצלתי בדלת של אחת הדירות שהיו שם. שמעתי שמתוך הדירה מישהו מתקרב ומיהרתי לרדת במעלית. כשהייתי במעלית כבר שמעתי אותו פותח את הדלת. יצאתי החוצה לרחוב ולא ידעתי מה לעשות. לקחתי מונית למרכז העיר. חשבתי שאני אוכל להסתובב קצת במרכז העיר ולשתות קצת בירה ושלמחרת אני אדבר עם גלי ויהיה בסדר. ירדתי מהמונית בחלק העליון של רחוב בצלאל בתחנת אוטובוס שליד קפה נוקטרנו. הלכתי במדרחוב של בצלאל וירדתי לאורך גן הסוס. הגעתי למלך ג’ורג’. היו שם אוטובוסים ואני הייתי במצב, אאה לא טוב. הייתי צריכה לפרוק. נעמדתי באמצע המלך ג’ורג’ על הכביש וראיתי אוטובוס מתקרב אלי מהר ולא זזתי. האוטובוס נעצר דיי קרוב אלי. הוא צפר ולא הבין למה אני לא מפנה את הכביש. התחלתי ללכת ממש לאט על הכביש. הנהג לא הבין למה אני עוצרת אותו. זה היה סביב חצות והרחובות והאוטובוסים היו רקים כמעט לגמרי. כמה נערים שהיו באוטובוס התקדמו לקדימה של האוטובוס לראות למה אני לא מפנה את הכביש. הלכתי לאט על הכביש והאוטובוס כל הזמן התקדם וכמעט דרס אותי. בסוף הגעתי למעבר חציה והמשכתי למדרכה. ירדתי ברחוב הילל ונכנסתי לפיצוציה שמול ארומה. מסתבר שאחרי חצות אסור לפיצוציות למכור אלכהול. אז המשכתי למטה ובדקתי את הפיצוציה בהילל שצמודה לכיכר החתולות וגם שם המוכר לא הסכים לי לקנות בירה. אז נכנסתי לפאב שהיה ליד והזמנתי חצי ליטר מכבי ויצאתי החוצה וישבתי על המדרכה ושתיתי. כשסיימתי המשכתי לשוטט והזמנתי בפאב אחר עם ברמנית רוסיה עוד חצי ליטר גולדסטר הפעם. הפעם זה היה בכוס פלסטיק שלא צריך להחזיר אז יכולתי להמשיך ולשוטט יחד עם הבירה. הסתובבתי בעיר. היה דיי ריק. עליתי את נחלת שבעה ואת הלני המלכה וחזרתי ליפו דרך החבצלת. הבירה, נראה לי, קצת הרגיעה אותי. ברחוב יפו ראיתי נער חרדי. זה מוזר לראות נער חרדי לבד. בדרך כלל הם בקבוצות ובקטע מוזר הוא גם הסתכל עלי אז עשיתי לו שלום עם היד והוא הופתע. התחלתי מיפו לרדת חזרה בנחלת שבעה ופתאום ראיתי את הנער החרדי קרוב אלי. הוא היא חרדי אשכנזי, חמוד כזה. הוא שאל אותי אם אפשר להתחבק וזה שיעשע אותי והתחבקנו. היינו בפינה של הרחוב מעט מוסתרים ואני שאלתי אותו מאיפה הוא. הוא אמר שקוראים לו חיים ושהוא מצפת ושהוא בן 18. ביקשתי ממנו שיגיד לי כל מני משפטים ביידיש וזה הצחיק אותי. שאלתי אותו איפה הוא מתכוון לישון הלילה. אחרי זה הוא שאל אותי אם אני מאמינה באלוהים ואמרתי לו שלא, נראה לי שזה מה שהוא קיווה לשמוע. אחרי זה התחבקנו שוב ושאלתי אותו דאם הוא חרמן, זה אולי היה קצת לא יפה מצדי לשאול את זה, הוא היה מובך, היה לו חיוך מובך והוא אמר שהוא הולך. אז אמרתי לו שאני מאחלת לו חיים טובים או משהו כזה, לא זוכרת כבר מה אמרתי, הייתי מסטולית מהבירות. אחרי זה לקחתי מונית חזרה לדירה של אמא שלי. כשהגעתי חזרה לאמא שלי זה כבר היה שלוש בבוקר ושתיתי אצלה עוד שליש בירה שהייתה במקרר. אחרי זה כתבתי לגלי כל מני שטויות והתקשרתי שוב לרונית ונרדמתי.

למחרת בבוקר ביום ראשון קיבלתי מגלי רשימה של כללים להמשך הקורס

דפנה, בוקר טוב, כדי שלא יהיו התבחבשויות, וכדי שאוכל לדאוג לך, יש כללים:

1. המטרה שלנו היא ללמוד ערבית במסגרת הקורס הזה.
2. השיחות בינינו ענייניות, כלומר, לא עוסקות בחיי רגש אישיים שלי או שלך או בחיי אחרים שאינם נמצאים בקורס.
3. שעות הלימוד המשותפות הן ארוכות וזו הזדמנות משמעותית ללימוד יחד, והאינטראקציה בינינו מתקיימת במסגרתן בלבד.
4. את לא מתקשרת אליי או יוצרת איתי קשר מחוץ לשעות הלימוד או מחוץ למסגרת הקורס.
5. הפרה של הכללים האלה תמנע ממני את היכולת לדאוג לך. אשרי שמקובל עלייך. נתראה היום בשיעור הראשון ב-15:00.

אני נכנסתי שוב למצוקה, לא הבנתי למה היא כתבה לי שנתראה בשיעור ב15:00. לא הבנתי איך היא חשבה שאני פשוט אבוא לקרוס ואתמודד עם זה שאני לבד ושמתנכרים אלי. כתבתי לה כל מני דברים והיא לא הגיבה. הבנתי שהיא עושה לי בונקר כמו שרונית עשתה לי. שאני לא רצויה ומנסים להפטר ממני. זה הרגיש לי כאילו רונית כותבת לי דרכה. חשבתי שזה הגיוני שרונית אמרה לה לכתוב את זה ושרונית מנסה להגן על החברה החדשה שלה. הרגשתי שהן מנסות לגרש אותי מהקורס. התקשרתי שוב לרונית כי לא ידעתי מה לעשות עם המצב שהייתי בו. בקטע מפתיע היא ענתה ולא הייתי מוכנה. זה קצת בילבל אותי. היא אמרה לי שהיא ענתה לי בטעות. היא כעסה ולא הייתה לה סבלנות אלי כי היא מיהרה לפגישה. התחלתי לבכות ושאלתי מה הבעיה להיות נחמדים אלי. היא אמרה שאני צריכה גבולות. היא אמרה לעשות מה שאומרים לי ושאני אלך לקורס ערבית, שהקורס ערבית זה הרבה ושיש לי עוד כברת דרך לעבור ושאני צריכה לעשות מה שאומרים לי ושאני אלך היום לקורס ערבית. לא הבנתי למה היא נותנת לי הוראות מה לעשות כאילו אני ילדה קטנה. היא אמרה שיש לה עכשיו פגישה והיא צריכה לסיים את השיחה. אני התחלתי לבכות ואמא שלי ששמעה את השיחה באה אלי ורצתה שאני אשתף אותה. כל פעם שאני משתפת את אמא שלי בדברים שעוברים עלי אני מצטערת על זה אחר כך כי היא לא מבינה שום דבר ואני בסוף מרגישה יותר לבד. לא יודעת למה, אבל שיתפתי אותה הפעם. היא לא הבינה למה אני בהיסטריה ואמרה לי שאני לא צריכה שכולם יאהבו אותי ושזה זכותה לא לדבר איתי ושבאמת עדיף שלא נדבר. אחרי זה כשהמשכתי לבכות היא אמרה שאולי עדיף שאני לא אלך לקורס אם אני במצב כזה. היא אמרה שאני אשאר לנוח בבית. ראיתי התכתבויות בווטספ בקבוצה של הקורס. זה היה התכתבויות רגילות על עניינים טכנים לגבי הכיתה החדשה. אני לא ידעתי מה לעשות, כתבתי בקבוצה של הקורס שאני רוצה למות. הבהייה בווטספ הפכה לעינוי ופחדתי שאני אכתוב עוד דברים בקבוצה שאני אחרי זה אתחרט עליהם. אז כתבתי שאני לא אגיע היום ושמתי את הפלאפון במצב טיסה ודחפתי אותו עמוק לארון מאחורי הבגדים ויצאתי מהבית. לקחתי את הרכבת הקלה לעיר. ירדתי בתחנה של כיכר ספרא. הלכתי על שלומציון לכיוון יפו ונתקלתי באחת הנשים שהיו איתי בקורס ערבית בירושלים. היא שמחה לראות אותי ושאלה איך בתל אביב. אמרתי לה שחזרתי לירושלים. היא קישקשה כל מני דברים ואמרה שאני צריכה לחזור לקורס אם חזרתי לירושלים ונפרדנו ואני שמחתי שנפטרתי ממנה. נכנסתי לפיצוציה על שלומציון וקניתי בירה. חשבתי שזה מוזר שאסור למכור בירה בלילה אבל מותר למכור בבוקר. כי אנשים שמשתכרים על הבוקר זה דיי מעפן. הלכתי עם הבירה לגן העצמאות ונמרחתי שם על הדשא ושתיתי. היה יום מאוד יפה, שימשי ונעים. קרוב אלי ישבה בחורה עם תינוק ונראתה מזועזעת כשהיא ראתה אותי עם הבירה על הבוקר. אחרי שחוסלה הבירה הלכתי לפיצוציה של הילל שצמודה לכיכר החתולות וקניתי עוד בירה וחטיף חלבון ממש מגעיל שירקתי. חזרתי לגן העצמאות ושתיתי את הבירה לאט ונמרחתי שם איזה שעה. אחרי זה חשבתי לבדוק את המגדל של ימק”א. לראות אם אפשר לקפוץ ממנו. הלכתי לימקא. כשעליתי את דוד המלך, ראיתי בחור הולך לידי ומדבר בפלאפון. נצמדתי אליו. הוא לא הבין למה אני נמצדת אליו והתחיל ללכת יותר מהר ואני המשכתי להצמד אליו וכל פעם כשהוא הגביר את הקצב הגברתי גם אני. בשלב מסוים הוא התחיל לרוץ והתחלתי לרוץ אחריו. באופן מפתיע הייתי מהירה למרות שהייתי אחרי ליטר בירה ועם תיק מלא בלפטופ וספרים. הוא נבהל וצרח עלי ושאל מה אני רוצה ממנו. אז הנחתי לו ופניתי לימקא. שאלתי את הפקידה בקבלה אם אפשר לעלות למגדל והיא אמרה שזה עולה 25 שח ואסור לעלות בן אדם אחד לבד מטעמי בטיחות. התיישבתי בבית קפה בימקא והזמנתי הפוך ועוגיה וישבתי שם סתם. יש שם גם בירות והזמנתי שליש בירה. ישבתי בבית קפה וחזרתי על המחברת מהשבוע הראשון של הקורס ועל המחברות מהקורס שלקחתי בירושלים. פניתי לכל מני אנשים בבית קפה וניסיתי לשכנע אותם לעלות איתי למגדל ושיש נוף ממש יפה 360 מעלות. פגשתי שם מישהי גרמניה שזיהתה אותי ממפגשים של נשים גרמניות שהייתי הולכת אליהם פעם. בסוף הייתה בחורה רוסיה חמודה שהסכימה לעלות איתי. שילמתי על שתינו ועלינו במעלית. מסתבר שיש מרפסת בקצה המגדל עם גדר לא מאוד גבוהה ואפשר ממש בקלות לקפוץ. קצת קשקשתי עם הבחורה הרוסיה. היא קצת מהירה אז לא הרגשתי נוח להתעקב שם יותר מדיי. ירדנו יחד במדרגות הלוליניות. אחרי שמגיעים לקומת כניסה, המדרגות ממשיכות לרדת. זה סיקרן אותי והמשכתי לרדת איתן והגעתי לכוך. מערה לתפילה עם כיסאות וספרי הברית החדשה. חזרתי לבית קפה והזמנתי עוד בירה. קצת קישקשתי עם איזה בחור שישב שם גם. התחיל כבר להיות מאוחר, סביב אחר הצהריים והתחלתי להשתעמם. את הבירה האחרונה לא סיימתי. ארזתי ויצאתי. הלכתי להוסטל הקבוע שלי בעיר העתיקה. נשכבתי במיטה בדורמיטוריז וקראתי החוחית. הייתה שם בחורה גרמניה וביקשתי ממנה להשתמש בווטספ שלה וכתבתי ממנו לאמא שלי שאני אשן הלילה בהוסטל ושלא תדאג לי. ניסיתי לשכב ולקרוא החוחית אבל לא יכולתי ויצאתי החוצה והתחלתי להסתובב בעיר העתיקה. הגעתי לכותל הקטן ושוטטתי בסימטאות. כבר היה מאוחר, נראה לי סביב 22:00 כזה או אחרי. החלטתי שאני רעבה והלכתי לכיוון המזקקה לאכול פיצה. המזקקה הייתה סגורה אז המשכתי לצ’ילי בהילל. אכלתי שם משולש עם בשר טחון ופלפל חריף ותירס. אכלתי לאט כדי להעביר את הזמן וישבתי שם באמת מלא זמן. כל הזמן שאלתי אנשים מה השעה כי לא היה לי שעון כי הייתי בלי הפלאפון. אחרי זה לקחתי עוד משולש עם חזה אווז ואננס ואחרי זה לקחתי בקבוק מים. ישבתי שם מלא זמן ובהיתי באנשים. אחרי זה חזרתי להוסטל ונשכבתי במרפסת גג ובהיתי בירח. יש קטע שמאירים את הבניינים בעיר העתיקה וכיפת הזהב מוארת וגם המגדל של הכנסיה הלותרנית. כבר השלמתי עם זה שאני אפרוש מהקורס וזה הרגיע אותי. לפחות ככה חשבתי, חשבתי שהאפיזודה מאחורי ושאני אמצא קורס בירושלים ושבכל מקרה אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי. הייתי בטוחה שאני יותר לא אשמע מגלי לעולם. היו לי מחשבות שאולי אני אכתוב לה שאני מצטערת שהתנהגתי מגעיל אחרי שהקורס יגמר. חשבתי אולי לבקש מדודים שלי לדבר איתה ולנסות לשכנע אותה לרכך את הכללים. חשבתי שזהו זה ושצריך לקבל את המציאות וכאלה ושיש אנשים שיודעים להגן על עצמם ושגם אני צריכה להגן על עצמי. שכבתי על הגג כמה זמן. כבר היה בטח סביב אחת או שתיים בבוקר. אנשים עלו לגג לעשן. עלה בחור רוסי שבקושי מדבר לא עברית ולא אנגלית. הייתה שם חתולה שבעצם גנבתי לה תכריות שלה. חשבתי שאני ארדם שם עד הבוקר אבל בסוף הבנתי שאני לא ארדם כי היה לי קר והיה יתוש שהציק לי אז ירדתי לחדר ולקחתי את התיק ולקחתי מונית לאמא.

למחרת בבוקר, היה יום שני ואני קמתי בדיכאון רציני ממש. הייתי בדאון ממש והלכתי לכיכר דניה לקנות שישיית מים סתם כי לא היה לי מה לעשות. כשעליתי בחדר מדרגות לדירה של אמא שלי חטפתי עצבים וזרקתי את השישיית מים למטה. היא התנפצה והבקבוקים עפו לכל עבר ואמא שלי יצאה לחדר מדרגות לראות למה יש רעש ואמרתי לה שהפלתי בטעות את השישיית מים. היא ירדה והרימה את הבקבוקים חוץ מאחד שעף מחוץ לכניסה לבניין. אני ירדתי להרים אותו ובמקום זה בעטתי בו ואז הרמתי אותו וזרקתי אותו לרחוב. היה מישהו שעבר ברחוב שהיה בשוק. אחרי זה לקחתי עציץ שהיה בחצר של הבניין והטחתי אותו והוא נשבר. וזהו זה, הרגיע אותי. אחרי זה זרקתי יחד עם אמא את השברים של העציץ לפח בכניסה לבניין, יצאתי לרחוב ולקחתי את הבקבוק שזרקתי והבחור שראה אותי עדיין עמד שם המום והייתה עוד מישהי שראתה אותי ושאלה אם אני צריכה עזרה. אחרי זה עליתי לדירה ונרדמתי עד הערב. בערב למרות שתכננתי לא לחזור לפלאפון בסוף בכל זאת נכנסתי וראיתי שגלי כתבה לי גם הודעה כזו רשמית “הנוכחות שלך חשובה” משהו כזה, הפעם בלי לכתוב את השם הפרטי שלי לפני, וגם שאנג’לה וסאמיה התקשרו אלי כמה פעמים וגם שהבחור מהקורס שגם היה בדיכאון כתב לי. זה הפתיע אותי שכולם דאגו לי. חשבתי שכדאי לענות מהר לגלי כי חשבתי שאולי אם הייתי כותבת לה מהר בסופש אולי היא לא הייתי מחליטה לא לדבר איתי אז כתבתי לה תודה שהיא כותבת לי. היא כתבה לי שכולם דאגו לי ושהיא כתבה לאחותי בפייסבוק. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות. לא הבנתי אם מותר לי לפי הכללים בכלל לכתוב לה חזרה ואם לה מותר לכתוב לי. אז כתבתי לה שאני מצטערת ושאני לוקחת שבוע הפסקה מהקורס לראות אם אני אוכל להמשיך. אחרי זה היא כתבה לי שמחכים לי מחר. לא רציתי לענות לה כי לא רציתי להציק לה. זה שימח אותי אבל שהיא לא בונקר ושהיא רוצה אותי בקורס. כי לפני זה הייתי בטוחה שהיא תשמח להפטר ממני. הלכתי למפגש של “ירושלמית מדוברת” בגג של מוסללה ואחרי זה הלכתי להקרנה של סרט של שמאלנים במזקקה על שכונת סילוואן ועל איך שהמתנחלים מעיפים משם את התושבים. אחרי זה הייתה שיחה עם הבמאית. פגשתי שם את דני הגבוה המטורלל, נראה לי אחרי שנה שלא התראנו. הוא ממש שמח לראות אותי. הוא היה שם עם איזה חברה שלו שהייתה פעם ירושלמית ושהיום גרה בחולון. היא ממש התלהבה מהמזקקה כי היא הייתה שם פעם ראשונה. ישבנו קצת במזקקה והם הזמינו יין חם ואני הזמנתי סודה. דני דיבר על להקה ירושלמית בשם Die Welt שהוציאה אלבום מעולה כשהם היו רק בני 17. ודני והחברה סיפרו לי על כל מני מסיבות שהם היו עושים שנקראו 100 מטר מתחת לאדמה. משהו כזה. אחרי זה המשכנו לפאב אחר חדש צמוד למזקקה שנקרא שוויץ. היה שם מוזיקה כזו של היפסטרים. אלקטרוני עם באסים ניו מדיה או איך שלא קוראים לזה. אחרי זה נסענו יחד ברכבת הקלה כי הידידה של דני הייתה צריכה לחזור לחולון. היא הייתה המומה מהרכבת הקלה ומזה שיש ערב רב של אנשים ומלא חרדים. היא קראה לזה קיבוץ גלויות. דני הכניס אותי לקבוצת ווטספ שלו של היפסטרים שהוא חופר בה על מוזיקה אלקטרונית כדרך להתנגדות. דני והחברה שלו ירדו בתחנה המרכזית ואני המשכתי ברכבת הקלה חזרה אל אמא. זה עודד אותי שגלי רוצה אותי בקורס ושהיא דאגה לי והחלטתי לחזור לקורס לראות מה יקרה. בכל מקרה לא רציתי לבאס את הדודים שלי ואת אמא שלי.

ביום שלישי לקחתי את הזמן, לא היה לי כוח למהר לקורס. לקחתי תרק”ל לעיר וקניתי סוודרים באיזה חנות יד שניה שאחרי זה בעצם לא לבשתי. דיברתי עם דודים שלי בטלפון. אחרי זה הלכתי לשוק וקניתי מלא אוכל. אחרי זה נסעתי לתחנה המרכזית והספקתי לאוטובוס שבדיוק יצא. הגעתי לשיעור שהתחיל אחר הצהריים. היה בסדר. סאמיה באה כשישבתי במבואה ורצתה לחבק אותי. זה היה חמוד. בסוף היום, אחרי השיעור האחרון פניתי לשתי הבנות הצעירות בקורס כדי לצלם מהן את החומר שהפסדתי. גלי ישבה ליידן ואמרה שהיא תעזור לי ותשלים איתי את החומר. אז ישבנו יחד אחרי הקורס כשכולם הלכו. גם לא חשבתי שהיא תדבר איתי כי זה שהיא רוצה אותי בקורס לא אומר שהכללים מבוטלים. זה גם הפתיע אותי. היא מאוד התאמצה לעזור לי בקטע קצת מוזר. כמה ימים אחרי זה היא גם נתנה לי מפזר חום שהיה לי כי אמרתי שקצת קר לי בחדר. והרבה ימים במהלך הקורס נשארנו בכיתה אחרי השיעור האחרון ועשינו שיעורים ביחד. תמיד אבל היינו צריכות לעזוב את הכיתה אחרי איזה שעה כי היו בכיתה שיעורי ערב של עוד קורסים של אנשים שלוקחים קורסים של פעם בשבוע. הקורסים בערב הם תמיד עם איאד ונראה לי שהוא התעצבן על גלי וגם לא אהב את הרשלה הכלב שלה. נראה לי בעצם שאף אחד מהמורים לא אהב את הרשלה כי ערבים לא אוהבים כלבים. גלי לא רצתה שנלמד בחדר שלה כי היא אמרה שצריך לשמור על גבולות. אני בעצם המשכתי להיות תלויה בה, אני לא יודעת למה בעצם. זה כאילו נהלתי איתה מערכת יחסים, למרות שאנחנו אפילו לא חברות. והיו לי התקפי דיכאון לאורך כל הקורס. בערך שבועיים אחרי הקורס העבירו אותי לחדר יותר שווה ומפנק באותו בניין של גלי. חדר שהוא כמו של גלי שאין בו מיטות קומותיים ויש פינת קפה.

הקורס הוא קצת דרדלה. היה בלגן בקורס לאורך כל הקורס. מורים איחרו הרבה או שהיו שינויים בלוז שהודיעו עליהם רק ברגע האחרון. היה תלמיד מבוגר, בן 50+ בשבוע הראשון של הקורס, זה שהביא את הבת שלו שלומדת בפנימיה שם. הוא פרש מהקורס בשבוע השני כי אמא שלו סיעודית והוא היה צריך לטפל בה. בשבוע הראשון כשהוא עוד היה קצת שוחחנו והוא אמר שהסיבה שהקורס קצת מבולגן לדעתו זה בגלל שרוב התלמידים בקורס הזה הם בדרך כלל צעירים בני 20+ ולאנשים צעירים יש בדרך כלל פחות טענות. הם לרוב לא משלמים על הקורס מהכסף הפרטי שלהם ולא לוקחים ימי חופשה עבור הקורס ולכן יש להם פחות ציפיות ולכן קורסים שנועדו לקהל צעיר לרוב יותר מבולגנים. באמת שמתי לב שלמרות שהיו מלא בעיות בקורס, החבר’ה הצעירים לא התלוננו יותר מדי ובעיקר גלי התלוננה.

היינו בקורס שלושה מבוגרים - גלי, ואני והעוד בחור שהוא בגילי - בן 40 שקוראים לו יאיר וכינינו אותו “יאיר ל’כביר” שהוא בן 40 אבל יש לו וויב של בן 50, נראה לי בגלל שיש לו אישה וילדים והוא קרייריסט ויזם. היו שניים בני 25,26 - אחד חכמי שקצת מבסוט מעצמו ועשה תלפיות ותואר שני בפיזיקה בעברית. ועוד אחד דתי, חמוד שמאוד אהב את סאמיה. השאר, עוד ארבעה תלמידים היו ממש צעירים. בגיל של ישר אחרי צבא. אחד גם חמוד - יאיר ל’זריר שיש לו ממש בעיה של קשב וריכוז והוא לא יכול להעביר 10 שניות בלי לתת הערה על משהו. הוא למד בבית ספר דמוקרטי או אנטרופוסופי או משהו כזה שבו לא מלמדים ילדים ללמוד. הוא גם היה צריך לישון הרבה ויש לו איזה בעיה בבטן. הבחור הצעיר השני הוא זה שהיה בדיכאון ובגלל זה לא התקבל לצבא. לפני הקורס הוא עבד בבניה של מרפסות מעץ או פרגולות או משהו כזה, הוא גם מאוד אהב את סאמיה והיה לו קטע עם מוזיקה ערבית והקוראן. הייתה ילדה ממודיעין אחרי צבא שהיה בה משהו קצת עצוב. היא סיפרה שהיא לא אהבה את הבת מצווה שלה ושזה היה יום שהיא הייתה מוחקת מהחיים שלה, והיא סיפרה שהיא למדה ריקוד הרבה שנים ושהיא בעצם לא נהנתה מזה כי זה תחרותי ושל אנורקסיות. היא הייתה חמודה והתאמצה והצליחה ללמוד ערבית דיי טוב. היא מתנדבת במגן דוד אדום ומנסה לדבר שם ערבית עם שאר העובדים. היא תמיד נראתה מעט מהורהרת והיה לה קשה ללמוד בזום. היא הביאה בימי ראשון בתחילת כל שבוע כמויות של פומלות מהעץ שלה שזללנו בהפסקות כל השבוע. הבחורה האחרונה שאחרי צבא הייתה יותר דאון-טו-ארת’, אחת שיודעת יותר מה היא רוצה. ככה לפחות היה הוויב שלה. היא שכרה דירה בפרדס חנה והייתה מכינה לעצמה מאצ’ה בהפסקות. היא הכי התקשתה עם הלימודים. בצבא היא הייתה צלמת והיא גם התבאסה והתלוננה הרבה על הבלגן שהיה בקורס, כי יחסית לשאר הצעירים בקורס, נראה לי שהיא יותר בתודעה של להבין מה מגיע לה. לי וגם לגלי היה רקע בערבית ולא התחלנו מאפס. חשבתי שעם הזמן שאר התלמידים יצמצו את הפער ושאני אלמד יותר דברים חדשים. אבל שמתי לב שבאמת זה קשה ללמוד שפה בחודשיים כי בסוף לשלוט בשפה זה עניין של הרבה תירגול שזה משהו שלוקח זמן. ככה זה הרגיש לפחות.

בימי ראשון היינו מתחילים מאוחר ובימי חמישי מסיימים מוקדם. שאר השבוע היינו מתחילים סביב 9:00 ומסיימים סביב 17:00 כשבאמצע היום הייתה הפסקה גדולה של שעתיים בצהריים. גלי הייתה נעלמת לחדר שלה בהפסקה, ואני לרוב הייתי נשארת במבואה של הכיתה שיש בה פינת קפה ומטבח מאולטר עם מקרר וכריים וטוסטר אובן. אכלתי כמה פעמים צהריים עם הבנות. הבחורה שהייתה צלמת אהבה לדבר הרבה על אוכל בריא והיא פעם אחת שאלה אותי אם אני מרגישה שאני אדם בריא. אמרתי לה שכן למרות שבתכלס אני בעצם לא בריאה.

המורים היו ממש אחלה סך הכל. סאמיה לימדה אותנו הכי הרבה שעות והיא גם הרכזת של הקורס. היא שיתפה אותנו הרבה בחיים האישיים שלה ובכל מני דברים מחרידים שקרו לה. היה מורה בשם ח’אלד שלימד אותנו ספרותית, למדנו איתו כל מני סיפורים קצרים עם מוסר השכל. הוא היה עושה לנו בתחילת כל שיעור הכתבה על רשימת מילים שהוא נתן בשיעור הקודם. איאד היה המורה נראה לי הכי אהוב, הוא מאוד אוהב ללמד וטוב בזה והוא מצחיק וציני ואוהב לרדת על יהודים, והוא יודע המון דברים על תרבות והיסטוריה גם של יהודים וגם של ערבים. היו עוד שתי מורות שלימדו אותנו מה שנקרא - “סדנאות דיבור” - מורה בשם חנין, שהיא גם ממש טובה והראתה לנו כל מני סרטונים מעניינים על ערבים ב כאן 11 , חוץ ממנה הייתה מורה בשם רים, שהיא קצת הייתה מעפנה. היא הייתה הרבה בפלאפון בזמן השיעור במקום לעזור לנו עם הערבית בזמן התרגול וגם הרבה פעמים זה הרגיש שאין לה סבלנות.

בתחילת הקורס חילקו לנו כמה חוברות. חוברת של טבלאות של הפעלים בבניינים השונים וההטיות שלהם. חוברת של הסיפורים שלמדנו בערבית הספרותית וחוברת של אוצר מילים עבור סדנאות הדיבור. בסדנאות דיבור היינו עוברים על רשימות של מילים לפי נושאים מתוך החוברת ומתרגלים אותם.

עם סאמיה למדנו בעיקר דקדוק - רשימת הפעלים החשובים וההטיות, ערך היתרון וההפלגה וכו’, אבל גם תירגלנו איתה קריאה, דיבור ושמיעה. היא הייתה שולחת לנו הקלטות שלה שנקראו “יומנה של אחלם” על דמות בשם אחלם וכל מני דברים שקורים לה. היא הייתה שולחת בקבוצת ווטסאפ כל מני ממים ודחקות מהאינטרנט.

עם איאד עברנו על טקסטים שהוא חילק לנו בתחילת כל שיעור, אבל גם תירגלנו הרבה דיבור.

הייתה פעם ביום ראשון בבוקר, כשהייתי אצל אמא שלי שראיתי בטינדר שגלי במרחק קילומטרים בודדים ממני אז ידעתי שהיא אצל רונית ושאלתי אותה אם אוכל לקחת איתה טרמפ לגבעה. והיא כתבה לי שלא מתאים שנסע שתינו לבד. היו גם פעמים ששאלתי אותה אם היא רוצה שנשאר בכיתה אחרי השיעור האחרון והיא לא רצתה ואז חשבתי שעדיף שאני לא אציע לה כלום יותר כי זה סתם מכאיב כשהיא מסרבת. הבחור החכמי גם דיבר הרבה על לימודי שפות הוא למד צרפתית לבדו עם איזה אפליקציה QLING משהו כזה. הוא וגלי דיברו הרבה על לימודי שפות ועל לטינית ואני כל הזמן קינאתי כשהם דיברו אחד עם השני. היו גם פעמים שבהפסקות גלי הציעה לאנשים לשחק איתה פינג פונג ואני לא ידעתי אם מותר לי לשחק איתה פינג פונג לפי הכללים שלה. אבל היא הזמינה גם אותי ושיחקנו פינג פונג. שתיינו היינו דיי גרועות. ופעם אחת גם שיחקנו קליעות לסל במגרש כדורסל שהיה שם. כביכול היינו חברות וגם סאמיה חשבה שאנחנו חברות. הייתה פעם ביום חמישי שסאמיה הקפיצה אותי לצומת כפר קרע ודיברנו. סיפרתי לה שאני לוקחת כדורים נגד דיכאון ושגלי הגיעה לקורס בזכותי, שאני סיפרתי לה על הקורס ושאנחנו לא ממש מכירות מלפני ונפגשנו רק פעם אחת לפני הקורס והכרנו דרך אפליקיציית הכרויות. בעצם אם גלי לא הייתה בקורס אני הייתי שם דיי לבד. כי כל החבר’ה הצעירים הם קצת צעירים מדי בשבילי ויאיר המבוגר הוא מבוגר ועם ילדים. וגלי כל הקורס ממש דאגה לי בצורה מוגזמת. במקביל אני נכנסתי לדיכאון כל פעם שהיא הייתה נכנסת לכיתה בבוקר. פעם כשישבנו יחד ולמדנו, אני שאלתי אותה אם היא חשבה שאני אבוא ביום ראשון אחרי שהיא התעלמה ממני והיא אמרה שכן, שהיא חשבה שזה בטח יהיה לי קשה אבל שאני אבוא ושהיא מצטערת אם הדברים שלה התפרשו לא נכון. אני חשבתי שאולי עדיף לא לדבר על זה יותר כי אני בעצם תלויה בה והיא עלולה לשנות את ההחלטה שלה ולהחליט שוב לא לדבר איתי ואני לא במצב שאני יכולה לקחת סיכונים.

אני חברה בקבוצה של בנות ירושלמיות שעושות חילופי שפה. הקבוצה נקראת “ירושלמית מדוברת” היא קיימת כבר כמה שנים. יש מפגשים כל יום שני אחהצ של חילופי שפה ומדי פעם יש פעילויות כמו טיולים. בזמן חודש רמד’אן אין מפגשים ועושים מסיבת איפטר משותפת. ב26.2 ביום חמישי, הייתה מסיבת האיפטר המסורתית של “ירושלמית מדוברת”, אז יצאתי מוקדם לירושלים כי הייתי צריכה להספיק גם לעשות קניות של מצרכים, גם להכין קיש שתכננתי להביא למסיבה וגם להתארגן ולסוע באטובוס למפגש שהתקיים בבניין של איזה עמותה גרמנית ברחוב עין רוגל בשכונת אבו תור. אני הספקתי דיי הכל ובסוף גם היה לי טרמפ עם מישהי שהגיעה לאיפטר מהשכונה שלי. היה דיי מגניב. היו מלא בנות באיפטר וקישוטי רמדאן וקטאייף. בסוף גם לקחתי טרמפ חזרה עם אותה בחורה. ביום שבת באותו סופש הייתי אמורה לצאת לטיול שהתארגן בקבוצה של לסביות מטיילות אבל אז התחילו הטילים האירנים והטיול בוטל. מאותו יום הקורס עבר לזום. אני בהתחלה התבאסתי אבל עם הזמן הרגשתי שזה בסדר ללמוד בזום אבל שאר התלמידים לא הסתדרו עם זה. הדתי והחכמי גויסו למילואים ויאיר ל’כביר פרש מהקורס כשהוא עבר לזום. נשארנו רק אני וגלי וארבעת הילדים אחרי צבא. הם גם החסירו הרבה פעמים ובעצם גם גלי והיו פעמים שהיינו רק שני תלמידים. אחרי שבועיים הוחלט שהמשך הקורס יבוטל ושבמקום זה נוכל להשלים את השבועיים שבטולו בקורסים הבאים שיהיו. אני לא בטוחה שאני אצליח להשלים כי אני לא יודעת מה יהיה איתי ומה יהיה בכלל. כשהודיעו על ביטול הקורס אני נכנסתי לדיכאון של סוף קורס. הרגשתי פתאום בודדה ושאין לי עיסוק. נכנסתי למיטה ובכיתי ונרדמתי. אותו יום היה גם יומולדת 40 שלי וסאמיה בבוקר שמה יוטיוב מצחיק של שיריי יומולדת. אחרי השיעור האחרון כשהוחלט שהקורס הסתיים גלי כתבה לי הודעת מזל טוב שאני חשבתי שהיא קצת מוזרה. היא כתבה לי “יא שאטרה! מזל שנולדת! מזל שהיית בקורס - בשבילי זה היה שדרוג רציני! תודה על כל הלימוד המשותף”. חשבתי שזה מוזר שהיא כותבת לי שמזל שנולדתי, לא הבנתי מה זה אומר. וגם זה מוזר שהיא כתבה שמזל שהייתי בקורס כי אני זו שסיפרתי לה על הקורס. היא הזמינה אותי גם לאיזה מפגש ביפו של חילופי שפה שהיה באותו יום.

נראה לי שכשגלי התעלמה ממני לגמרי כאילו אני אוויר ולא קיימת כשהיא שלחה לי את הכללים בווטסאפ, היא כתבה גם שנתראה ב15:00 בשיעור. אני חשבתי שהיא מנסה להפטר ממני. שאולי היא כותבת שנתראה בשיעור למרות שהיא ידעה שאני לא אבוא או שהיא כיוונה לשם. יש לי בעיה שאני לא מסוגלת להרגיש לא רצויה ואולי בייחוד ע”י אנשים שלפני כן אהבו אותי. אני זוכרת שהיו לי דמיונות מה עלול לקרות אם אני אגיע לשיעור, דמיינתי שאני שופכת קפה על הקלסר והחוברות של גלי או שאני בועטת בהרשלה. ידעתי שזה משהו שיכולתי לעשות אם הייתי הולכת לשיעור ושעדיף שאני לא אלך גם בגלל זה. זה הרגשה שפוסלים אותי ואני מאבדת את הזכויות שלי שיאהבו אותי ולהיות עם אנשים ראויים. גם בגלל שגלי היא חברותית וישר מתעניינת בכל אחד, פחדתי שהיא תתחבר עם כולם ולכולם יהיה כיף ורק אני אהיה לבד. הייתי בטוחה שגלי תשמח אם אני אפרוש מהקורס, שהיא לא תצטרך להתמודד איתי בקורס.