רוח ים זה בית מאזן. יש כל מני סוגים של בתים מאזנים. הבית הזה הוא בעיקר עבור פוסט טראומטים שמגיעים לשם מטעם משרד הביטחון. רוח ים עובד עם משרד הביטחון וגם עם קופ”ח מאוחדת אבל בדיוק בסוף 2025 ההסכם שלהם עם מאוחדת הסתיים ככה שהחל מ 2026 היחידים שיכולים להיות שם עם סבסוד זה פוסט טראומטים שמגיעים מטעם משרד הביטחון. יש שם כמה אנשים שמגיעים באופן פרטי שמשלמים כ- 40,000 לחודש עליהם ארחיב בהמשך. אני הייתי שם חודש – נכנסתי בראשון בדצמבר 2025 ויצאתי נראה לי ב 29.12.25 . בדרך כלל השוהים (החוסים) נמצאים שם לפחות שלושה חודשים. למזלי בגלל שההסכם עם מאוחדת הסתיים בסוף 2025, הייתי שם רק חודש.
בגדול רוח ים זה לאנשים מסכנים מאוד שהם עד כדי כך מסכנים שהם סוג של לא יכולים לתפקד. מה שקרה זה שהייתי בדכאון ובודדה מלא זמן (משהו בין שנתיים לשלושים שנה, תלויי איך סופרים) ואז הייתי עם בת זוג שלושה חודשים שברחה ממני ולא רצתה לדבר איתי יותר ואז עברתי לתל אביב כי חשבתי שאני אהיה שם פחות בודדה אבל רק הייתי יותר בודדה ואבודה. שברתי את היד בתחלית יולי והיה לי גבס משהו כמו חודש ובהתחלה שמחתי כי חשבתי שאני אוכל לא ללכת לעבודה ותוך כדי לחפש עבודה אחרת ולהתכונן לראיונות עבודה. במקום זה, מה שקרה זה שבהתחלה עוד היה לי מוטיביציה ואפילו שילמתי למישהו איזה 5000 שח כדי שיתרגל איתי ראיונות עבודה ויכין אותי וניסיתי ללמוד RUST וכל מני דברים. הייתה לי אשליה שאם אחזור לעבוד משרה מלאה במקום חדש אז הבת זוג שעזבה אותי תסכים לחזור אלי. מה שקרה בפועל זה שמהר מאוד נכנסתי לדיכאון כי היה לי יותר מדי זמן פנוי והייתי לבד. הייתי בסאבלט בדירה ליד רחוב גורדון שהייתה ממש מדכאת. ואז נכנסתי עוד יותר לדכאון ממה שכבר הייתי. התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל מישהי בתל אביב שבדיוק יצאה לחופשה אז אפילו פסיכולוגית לא הייתה לי וכל הזמן חשבתי להתאבד. התקשתי להבין RUST והרגשתי טיפשה ומיותרת והברזתי לראיונות עבודה או שביטלתי אותם ממש ברגע האחרון. ואז יום אחד הייתי ממש ממש נואשת וקטפתי עלי הרדוף והלכתי לבית קפה וביקשתי תה והכנסתי את העלי הרדוף לתה כי זה אמור להיות רעיל ולגרום להתקף לב ולצערי לא קרה לי שום דבר ולמחרת ניסיתי שוב ושוב לא קרה לי שום דבר, רק היה לי קצת שילשול ומלא זמן לא עבדתי כי גם אחרי שכבר הורידו לי את הגבס אמרתי שאני צריכה לעשות פיזיותרפיה ועוד איזה חודש לא הלכתי לעבודה ואז היה חגים ומלא חופש ועשיתי מלא גשר אז יצא שגם כמעט כל ספטמבר לא עבדתי והייתי אצל אמא שלי והפסיכולוגית שבנתיים חזרה הציקה לי כל הזמן ונלחצה כשאמרתי לה שניסיתי להתאבד וכל הזמן שאלה אותי אם יש לי מחשבות אובדניות. וגם יש לי עובדת סוציאלית שהציקה לי וגם אחותי הגדולה התעצבנה עלי בגלל שהיא אחותי היא לא יכולה סתם לברוח ממני ולשכוח ממני כמו שעושות בנות זוג וזה עצבן אותה שהיא תקועה איתי. והיא הייתה מתעצבנת עלי. ואז כולם הכריחו אותי ללכת לבית המאזן ולא הייתה לי ברירה. וכשניסיתי להתאבד זה היה בתחילת ספטמבר אבל כשנכנסתי לרוח-ים בתחלית דצמבר זה כבר היה שלושה חודשים לאחר מכן. בנתיים דעכה ההשראה להתאבד. בשלב מסוים גם דוד שלי נכנס לתמונה והתחיל להציק לי. לפני רוח ים הייתי לבד כל הזמן והייתי בדיכאון תמידי, וכל הזמן חיפשתי אנשים להתעלק עליהם כי פחדתי להיות לבד ואז פגשתי מישהו שהוא בגילי וגם אבוד אבל לא אומלל עד כדי כך כמוני. ישנו כמה לילות בעיר העתיקה, באיזה אכסניה צמוד להר הבית ברובע המוסלמי ושוטטנו. הייתי בדיכאון רציני אני זוכרת והוא ניסה לעודד אותי.
נכנסתי לרוח ים ביום הראשון של דצמבר שזה יצא יום שני. רציתי להגיע לשם עם ידיד שלי באוטובוס אבל דוד שלי הכריח אותי שהוא יביא אותי לשם. אז התארגנו ודוד שלי אסף אותי ואת הידיד מתל אביב. נכנסנו לחצר והיו אנשים שישבו בחוץ בכניסה לבית ועישנו ונראו לי ערסים כאלה והתבאסתי. אחרי זה נכנסנו לחדר עם קיר מזכוכית שמסתבר יותר מאוחר שהוא נקרא “חדר תרופות”. זה חדר קטן עם שולחן כתיבה עם מחשב ושתי כורסאות, אחת מול השניה עם שולחן קפה בניהן. ישבנו שלושתינו – אני, דוד שלי והחבר על הספות והמנהלת שקוראים לה קים ישבה על שולחן הכתיבה ונתנה לי כל מני מסמכים לחתום עליהם. אחרי זה החבר ודוד שלי הלכו.
הבית מחולק בצורה כזו שנכנסים דרך שער שנמצא משמאל לחצר הראשית שהיא משטח של דשא. כשנכנסים מהשער הולכים ישר על השביל. משמאל לשביל יש גדר חיה לשכנים (השכנים, מסתבר, זה שגרירות דרום סודן ומסתבר שיש ארץ כזו שנקראת דרום סודן). מימין לשביל יש שורה של עצים גבוהים שחוצצים בין השביל למשטח הדשא. אחרי שורת העצים פונים ימינה לכיוון הכניסה לבית. בין הכניסה לבית לבין חצר הדשא יש deck מעץ מוקף בשלושה קירות של הבית ועליו יש שולחן גדול וכיסאות וחוסי הבית יושבים שם ומעשנים. הכניסה לבית היא מול הסלון שמורכב משולשה קירות בצורת “ח”. בקיר הימני תלוי מסך טלויזיה גדול ולאורך שני הקירות האחרים צמודה ספה בצורת “ר” ויש שלוש כורסאות מול הקיר האמצעי. צמוד לכניסה משמאל יש שולחן קבלה עם דלפק. שם יושבים המדריכים. מימין לכניסה, מאחורי קיר יש את שולחן האוכל הארוך ומטבחון עם מקרר ומכונת קפה וטוסטר משולשים. משמאל לכניסה, מעבר לדלפק הקבלה נמצאים המטבח וחדרי המגורים. יש מסדרון אחד שבו נמצא המטבח מצד שמאל. בקצה אותו מסדרון נמצא חדר מגורים מספר 1. מימין לחדר 1 ובצמוד אליו יש דלת המובילה החוצה לחצר פנימית, שם נמצא חדר הכביסה ועוד מקררים, אחד בשרי ואחד חלבי ומחסן ומאחוריו ביתן קטן מעץ או משהו שיש שם חדר טיפולים. ממול המסדרון של המטבח יש מסדרון אנכי שמקביל לסלון ומתפתל ימינה ושמאלה ובו נמצאים שאר חדרי המגורים, ארבעה חדרי שירותים+מקלחת – שניים של בנים ושניים של בנות וחדר התרופות, וליד חדר התרופות יש עוד יציאה לחצר האחורית שבא מוצב שולחן ביליארד בחוץ ומאחוריו עוד ביתנים של משרדים וחדרי מגורים. ישנים בזוגות (שניים בחדר, בנים ובנות בנפרד) ויש בהם שתי מיטות עם שידה משותפת באמצע, מסך טלויזיה תלוי, וארון בגדים. בחדר השני שהייתי בו היה גם שולחן עם כיסא שאפשר לשבת ולעבוד עליו.
ליוו אותי לרוח ים - דוד וחבר שהיה בדיוק בביקור בארץ. הם הלכו דיי מהר אחרי שחתמתי על כל מני טפסים. אחרי זה יצאתי החוצה לדשא וישבתי על כיסא ליד הז’קוזי (נראה לי שזה ז’קוזי – רמפה כזו מכוסה יריעות פלסטיק) שמוצב בקצה הדשא. היה יום שימשי. הגעתי בשעות הבוקר. בחוץ היו כמה מהחוסים, חלקם הסתובבו וחלקם ישבו סביב השולחן בחוץ ועישנו. פנה אלי בחור שמנמן עם משקפיים שבירך אותי בלבביות ואמר לי בהצלחה בטיפול, היה בו משהו קצת מוזר וידיים מעט קצרות ועבות והוא כל הזמן עשה תנועות עם היידים. אחרי זה ישבתי על אחת הספות בחוץ בשביל הימני שמוביל לחצר האחורית והתיישב ליידי בחור גדול ושמן עם כיפה גדולה וזקן שאמר שקוראים לו יצחק ושהוא שם כבר כמה חודשים וקצת דיברנו והוא היה נחמד ועודד אותי ואמר לי לדאוג לעצמי ולקחת מה שאפשר מהמקום. אחרי זה נראה לי התיישב ליידי עוד בחור מבוגר שגם היה נחמד וקצת דיברנו. אני בעצם לא ממש זוכרת כבר מה היה. איך שנכנסתי לרוח ים, תקף אותי ריח מרועש של מטהר אויר שממש הגעיל אותי בהתחלה וחשבתי שאני לא אוכל לעמוד בזה, אבל אחרי כמה זמן התרגלתי וזה המשיך להגעיל אותי אבל פחות ולא פחדתי מזה יותר. הכניסו אותי לחדר מספר אחד שהוא מבודד יותר משאר החדרים ונמצא בקצה המסדרון של המטבח ומלא בריח של טיגון מהמטבח אבל החלטתי שאני לא מתלוננת ומתבכיינת. הכניסו אותי לחדר והמדריכים אמורים להוציא לי את כל החפצים מהתיקים כדי לוודא שאין לי כדורים או חפצים חדים. אחת המדריכות עשתה לי חיפוש דיי יסודי בתיק הגדול של הבגדים ומצאה שם כדורי איבופן וריטלין שהיא החרימה לי. אחרי החיפוש היסודי בתיק הגדול כבר לא היה לה כוח ועל התיק הקטן יותר שהוא בעצם גם דיי גדול היא הסתכלה בוישט מהיר ולמזלי פספה מלא כדורים שהיו לי שם. איתי בחדר הייתה אמורה להיות איזה בחורה צעירה, כבר שכחתי איך קוראים לה. קצת דיברתי איתה, בהתחלה חשבתי שהיא סתומה אבל כשדיברנו היא לא הייתה סתומה והיא הייתה חמודה ואמרה שהיא יכולה לעזור לי במה שצריך ואני יכולה לפנות אליה אם אני צריכה עזרה. אחרי כמה שעות, בערב כבר, שכבתי במיטה ופתאום היא הגיעה וארזה מהר את החפצים שלה והלכה. מסתבר שהחליטו שהיא בסיכון גדול מדי ובסוף נשארתי לבד בחדר. היא השאירה מאחוריה חוברת “המדריך לעבודת הצעדים במכורים אנונימיים” שאני התחלתי לקרוא והשתעממתי ולקחתי איתי את החוברת בסוף הביתה. אני כבר לא זוכרת מה היה ביום הראשון. נראה לי הייתי בשוק. כולם שם נראו לי דפוקים ואומללים. אני חושבתי שדילגתי על ארוחות צהריים וערב. דיי מהר הבנתי שהאוכל שם מגעיל. שכבתי במיטה רוב היום וקראתי אני חושבת.
יש משהו מטעה ברוח-ים. מצד אחד הלוז כביכול מלא ונראה על פניו שעושים מלא דברים אבל בעצם כמעט ולא עושים כלום כל היום במשך ימים שלמים. הנה סדר יום טיפוסי:
7:45 – השקמה. המדריך דופק על הדלת ומעיר אותנו.
8:30 – כדורים – הולכים לחדר תורופת וכל אחד בתורו נכנס לחדר תרופות ואחד המדריכים נותן לו את הכדורים שלו.
9:00 – ארוחת בוקר – חביתה, ביצים קשות, לחם, ירקות, ממרחים.
10:00 – ישיבה קבוצתית, כחצי שעה-שעה של משהו שעושים ביחד.
12:00 – ישיבה קבוצתית
13:00 – ארוחת צהריים – אוכל מגעיל, מוצף בשמן, סלטי ירקות עצובים מאתמול או שלשום שאף אחד לא אוכל. (יש שם טבח שמכין חביתה בבוקר ומכין אוכל לצהריים והוא גם שוטף כלים. בערב החוסים צרכים בתורנות להכין ארוחת ערב ולשטוף כלים).
בין 13:00 ל 17:00 הם 4 שעות שבפועל לא עושים בהם כלום. מתוכם בין השעות 14:00-16:00 מותר רשמית להיות בחדרים ולנמנם ואלה גם שעות הביקור. בשעות האלה אפשר גם לקבל אישור מקים לצאת לסיבוב בחוץ (ואפשר בהחלט גם לא לקבל ממנה אישור ולהשאר להתייבש בבית).
17:00 – ישיבה קבוצתית
19:00 – ארוחת ערב – בעקרון ארוחה קלה שמכינים החוסים בתורנות. אם יש תורנים שמשקיעים אז יש אוכל טעים ואם אין, אז אוכלים את השאריות המחוממות מהצהריים וסלטים עצובים מאתמול\שלשום.
20:00 – סבב רגש. כל אחד אומר מה הוא הרגיש היום. נמשך כחצי שעה
23:00 – כיבוי אורות ולילה טוב.
חדי העין ישימו לב שבין 7:45 ל 10:00 יש מרווח של שעתיים ורבע שבפועל לא עושים בהם כלום. על ארוחת בוקר אפשר לדלג ולקחת כדורים לוקח בדיוק חצי דקה. שעתיים שלמות של זמן מת ומשעמם רצח. בין 13:00 ל 17:00 יש עוד 4 שעות של שיעמום. ובין שש לשמונה הדבר המרגש היחיד שקורה זה ארוחת ערב. בקיצור לא עושים שם הרבה וזה יכול לטמטם. העניין הוא שגם אסור רשמית להיות בחדרים חוץ מהשעות 14:00-16:00. אבל הרבה מהמדריכים לא אוכפים ואפשר להיות הרבה בחדר ולקרוא ולהרדם שזה רוב מה שאני עשיתי שם. קראתי את הספר “החוחית” ואת הספר “ההיסטוריה של המחר” של יובל נוח הררי. פחדתי שאני מבזבזת את הזמן שלי. הרבה מהזמן גם התכתבתי עם בחורה שהכרתי בטינדר ועם עוד חברים. צריך למצוא מה לעשות שם. חשבתי לנסות ללמוד ערבית אבל אי אפשר ממש לעשות דברים מחוץ לחדר, לפחות אני לא הצלחתי כי יש הסחות דעת כל הזמן ואין ממש מקום לשבת בו כי את השולחן אוכל עורכים כל הזמן. מה שבפועל קורה זה שרוב היום מחכים – בין הפעילויות מחכים שיעבור הזמן עד הפעילות הבאה, והפעילות עצמה, בגלל שהיא לרוב משעממת אז מחכים שהיא תסתיים.
ישיבה קבוצתית – הישיבות הקבוצתיות הן פעילויות מגוונות שמעבירים או המדריכים או מישהו מבחוץ. יש מגוון פעילויות כמו תרפיה בציור, תרפיה בכתיבה, התעמלות (ברמה של סבתות בבית אבות), יוגה, בחור שכולם שונאים שחופר לנו על הילד הפנימי, הרצאה משעממת רצח של 12 הצעדים ועוד כל מני פעילויות שמעבירים המדריכים כמו – עיוותי חשיבה, שיחות מוטיבציה, קלפים של תכונות שיש לנו או שהיינו רוצים שיהיו לנו וחפירות על זה, חוסן נפשי, הכרת הטוב, וכו’ וכו’. יש תמיד את החוסים ששתוקים ואת החוסים שחופרים. זה כמעט תמיד דיי משעם. אני כל הזמן הבנתי שהטיפולים האלה זה שטויות. זה לא מה שיעזור לי. כדי שמשהו יעזור לי אני צריכה להתאמן ולא לשמוע חפירות. אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות ברוח-ים זה שיש שם מגוון מאוד רחב של טיפוסים שכל הזמן באים והולכים וככה אין קבוצה אחידה שמתקדמת ביחד כי אנשים כל הזמן מתחלפים וגם בגלל שיש טיפוסים שונים ומשונים (מאוד) עם בעיות שונות ורקע שונה אז דיי קשה לשתף, כלומר להרגיש בנוח לשתף אחרים כי יש שם כמה אנשים שהם ממש מוזרים ורוב האנשים הם פוסט-טראומטים עם בעיות מאוד שונות מהבעיות שבגללם אני נכנסתי והרגשתי שזה מפדאח לשתף. למעשה יש מעט מאוד שיתופים אישיים בקבוצה. יש פוטס טראומטים גיבורים שהגנו על עם ישראל והיו במנהרות בעזה, ומה אני אגיד להם? ש”אוי אוי אוי אני בודדה ורוצה למות והבת זוג שהייתה לי שהייתי איתה רק שלושה חודשים נטשה אותי”. כל ישיבה קבוצתית, כולל הסבב רגש מתחילה ומסתיימת ב”תפילת אלי”, כולם ביחד אומרים משהו כמו: “אלי, תן לי את היכולת לשנות את מה שיש ביכולתי לשנות, אומץ לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות ואת התבונה להבחין בין השתיים”.
פעם בשבוע הייתה לנו פעילות שנקראת ‘תרפיה בצביעה’ – מגיע בחור שנותן לנו לצבוע בצבעי גואש כמו ילדים בגן. אחרי זה אפשר ללכת אליו והוא מסתכל על הציור ונותן אבחנה לפי הציור. כמו קורא בכף יד או בקפה. אנשים אשכרה חיכו בתור לשמוע את הזיוני שכל שלו. זה תמיד הרגיז אותי כי זה הרגיש לי מטומטם.
יש ברוח ים דינמיקה כזו של אנשים של חברים אחד של השני ואני הרבה פעמים הרגשתי שאני כאילו בסבבה עם האנשים אבל אני לא באמת התקרבתי אליהם או הצלחתי להתחבר איתם. ישבתי הרבה בחוץ יחד עם המעשנים על הדאק מעץ.
בנוסף לסדר היום הרגיל יש לכל חוסה שלושה מפגשים אישיים בשבוע (בז’רגון של רוח-ים זה נקרא “פרטני”) – פעמיים בשבוע יש מפגש עם מישהי שזה כמו טיפול פסיכולוגי ופעם בשבוע יש מפגש עם עובדת סוציאלית, הפרטני יכול ליפול בכל שעה משעות היום, לפעמים בשעות הפנויות ולפעמים על חשבון ישיבה קבוצתית. לא לגמרי הצלחתי להבין את המטרה של המפגש עם העובדת הסוציאלית. חוץ מזה בימי ראשון בבוקר מגיע הפסיכיאטר שקוראים לו חורחה והיה חוסה שקרא לו “דוקטור חורחה”. דוקטור חורחה היה יושב בחדר תרופות על כורסא צמוד לשולחן עבודה שעליו יושבת אחת המדריכות שהיא בהריון מתקדם. היא יושבת עם הגב אל המטופל ומתקתקת הכל במחשב בעוד שדוקטור חורחה שואל שאלות מפדחות כמו מה עם החשק המיני שלי. הפגישות עם דוקטור חורחה הן קצרות, בערך כמה דקות למטופל. הוא מגיע בבוקר והולך אחרי איזה שעתיים כשכל החוסים עוברים אצלו. הוא אוהב להדגיש שהוא לא נותן תרופות ממכרות. יש גם את המנקה – ג’וני שהוא מקולומביה ומדבר רק ספרדית. הוא עליז כזה וחמוד. הוא מגיע כל בוקר ועושה ספונג’ה בחדר אוכל ונראה לי שגם במטבח ונראה לי גם מנקה את חדרי השירותים.
בתחילת כל בוקר מרגש ברוח ים יש מסך טלויזיה קטן מול דלפק הקבלה בכניסה שבו יש טבלה של ה”תיפקודים”. מחלקים אותנו ל”תיפקודים” – תיפקודים זה אומר משימות שצריך לעשות לאורך היום כמו לערוך את השולחן ולפנות אותו (“פינוי ועריכה”)\ לפנות את הפחים בחצרות \ לנקות את השולחן בחוץ \ לנקות את הפינת קפה \ לשטוף כלים בערב (רק כמה סירים גדולים – את הצלחת האישית כל אחד שוטף את של עצמו במטבחון) וכו’. בנוסף כל אחד צריך לסדר את החדר האישי שלו – לפרוש את הסמיכה ולדאוג שדברים יהיו מסודרים על השידה. אם לא עושים את זה אז המדריכים מנג’סים. בגדול זה אומר לדחוף את כל הספרים והמחברות והבגדים למיטה ולפרוש שמיכה מעליהם.
בסוף כל יום מרגש ברוח ים, בשעה 20:00 יש “סבב רגש” , כל חוסי הבית נאספים לסלון וכל אחד בתורו אומר איך הוא הרגיש היום: כל אחד אומר בתורו “קוראים לי כך וכך” ואז כולם עונים לו “אוהבים אותך כך וכך” ואז הוא אומר מה הוא הרגיש היום. אסור להגיד “בסדר” כי בסדר זה לא רגש. בסוף העדות של חוסה כך וכך כולם אומרים “אוהבים אותך כך וכך”. יש מדריך אחד שמנחה את הסבב רגש ולפעמים מגיב למה שהחוסים אומרים ובאותו זמן יש מדריך אחר שמתקתק את כל מה שהחוסים אומרים במחשב. יש כנראה תעוד יומיומי של כל חוסה – אם הוא קם בזמן בבוקר, אם הוא עשה את התיפקודים, מה הוא אמר בסבב רגש וכו’. המדריכים בסוף כל יום צריכים לשלוח דו”ח על כל החוסים למנהלים.
הפוסט-טראומטים הם לרוב לא טיפוסים אלא אנשים רגילים עם עבודה וילדים שהפוסט טראומה דפקה אצלם איזה משהו שבגללו הם הפסיקו לתפקד. הם היו סך הכל אנשים נחמדים ורגילים לפחות למראית עין, חלקם היו אנשים ממש סבבה שאהבתי. האנשים הדפוקים באמת הם אלה שהגיעו לשם בפרטי. היה אחד שמאוד אהב לשתף כל מני פרטים מאוד מאוד לא מעניינים מהחיים האישיים שלו כמו כמה עמודים הוא קרא היום בספר וכמה עמודים עוד נשארו לו וכמה כוסות קפה הוא שתה היום. הוא אהב לדבר על התורופות שהוא לוקח והמינונים המדוייקים שלהם ועל איך שהפסיכיאטר, שהוא קרא לו “דוקטור חורחה” שינה לו את המינון. הוא אהב לשאול אנשים כל בוקר איך נראה הזקן שלו. חוץ ממנו היה בחור ממש שתקן שכמעט אף פעם לא דיבר ואם הוא כן דיבר בישיבות הקבוצתיות כשביקשו ממנו להשתתף הוא אמר דברים מוזרים, נניח בסבב רגש כשהוא היה צריך להגיד מה הוא מרגיש, הוא היה יכול להגיד משהו מוזר נניח כמו “תיקווה אמיצה ורעות רוח”, והיה בו משהו קצת דוחה באיך שהוא אכל ואיך שהוא העמיס אוכל על הצלחת בצורה גסה כזו. היה בחור ממש אומלל שבא אולי לשלושה לילות ולא רצה להשאר שהיה לו נטייה לבהות באנשים. הייתה פעם אחת מוקדם בבוקר שישבתי בחוץ והוא היה ממש אומלל וניגש אלי ושאל אותי מה עושים אם יש מחשבות רעות שלא עוזבות ואני תהיתי אם אני צריכה לנחם אותו ולהגיד כל מני קלישאות של מדריכים אבל זה הרגיש לי לא אותנטי אז עניתי שאפשר להתאבד. זה לא הצחיק אותו והוא היה מסכן והתבאסתי שאמרתי לו את זה. הייתה עוד פעם אחת שהייתי לא בסדר. הבחור הפטפטן (זה ששיתף על כמה עמודים הוא הספיק לקרוא) – היה לו לפעמים קטעים שהוא הרגיש מנוצל ושהוא עושה את התיפקודים שלו לבד ושהוא בגלל זה עושה תיפקודים שאנשים אחרים אמורים לעשות. היה איזה בוקר שהגיעה הספקה מהסופרמרקט, כמות דיי גדולה של ארגזים עם מצרכים (קופסאות שימורים, שקיות פסטה, חבילות נייר טואלט וכו’). בגלל שמשעמם ברוח ים אני הלכתי לערמת ארגזים לעזור לפזר את המצרכים במדפים. בדיוק באותו זמן הפטפטן עבר שם. אני לא יודעת למה, כנראה בגלל שאני ממורמרת ובדיכאון חשבתי שיהיה משעשע להתעלל בו קצת ואמרתי לו שהוא צריך לפנות את כל הארגזים לבד וכשהוא אמר שהוא לא יעשה את זה לבד אמרתי לו שוב שהוא צריך לדאוג לבד לארגזים והוא התבאס והלך. מאוחר יותר באותו יום הוא אמר לי שזה לא הוגן להגיד לו שהוא צריך לדאוג לארגזים לבד והתבאסתי שהייתי מגעילה אליו. חוץ משתי התקריות האלו נראה לי שהייתי בסדר והשתדלתי להיות נחמדה ולעזור ולתקתק את התיפקודים. רק לקום בבוקר תמיד הכניס אותי לדיכאון כי ידעתי שאין באמת סיבה לקום מוקדם. שמקימים אותנו מוקדם כדי שסתם נשב בסלון או בפינת עישון ונעביר שעתיים משעממות עד הישיבה הקבוצתית שגם היא משעממת. העניין הוא שאי אפשר באמת להמשיך לישון כי המדריכים נכנסים כל כמה זמן ומציקים וזה ממש עינוי וחוץ מזה לפעמים המדריכים היו מלשינים לקים שלא קמתי ואז היא לא הייתה מאשרת לי לצאת מהבית בין 2 ל 4. היו כמה פעמים שאישרו לי לצאת לבד (לרוב מאשרים לצאת בקבוצות של לפחות שניים ואסור בן ובת ביחד) והלכתי לבד לאורך החוף אל המרינה ואכלתי מאלבי באבולעפיה והייתי ממש בדיכאון ובודדה וזה היה מפחיד להיות לבד אז הצקתי לכל מני חוסים אחרים שיצטרפו אלי.
היה חוסה אחד ברוח ים שהגיע איזה שבועיים אחריי. הוא היה בפער הבחור הכי אומלל שם. מגודל כזה ומכוער ומקריח, נראה לי בן 30 פלוס או אולי 40 פלוס. הוא היה יושב בסלון תמיד לבד, לא יוצר אף פעם שיחה עם אף אחד. יושב בסלון וצופה בכל מני סדרות בלפטופ שלו. הוא נראה תמיד אבוד ובודד ומיואש. כשהוא דיבר בסבב רגש הוא דיבר ממש בשקט והיו לו כמה דברים קבועים שהוא היה אומר בסבב רגש – שהוא מרגיש לחוץ כמו קפיץ, תמיד דרוך ושזה לא עובר, שלמרות שהוא שם כבר כמה זמן הוא מרגיש כאילו הוא רק היום נכנס לטיפול, ושהיה יום רע ושבתקווה מחר יהיה יותר טוב. הוא היה הולך ממש אבל ממש ממש לאט בקצב של צב גוסס והיה לו תמיד מבט אבוד כזה כאילו הוא מנסה להבין מה הוא אמור לעשות או מה מצפים ממנו לעשות ולא מצליח. ממש ריחמתי עליו שהוא כזה בודד כי ראו עליו שזה מאמלל אותו (להבדיל מהמוזרים האחרים שלא נראה שהבדידות שלהם מאמללת אותם). לפעמים ההורים שלו שנראו מזרחים מבוגרים כאלה מהפריפריה היו באים לבקר אותו והם היו יושבים איתו בסלון ומדברים איתו. נראה שהם ממש דאגו לו. הוא הזכיר לי את עצמי בבית ספר כשלא היו לי חברים ושלמרות שהייתי מוקפת אנשים הייתי תמיד לבד. חוץ מהפוסט טראומטים שהיו בעצם אנשים רגילים שהשתבשו וחוץ מהמוזרים שנראו לי חסרי תקנה, היו שם עוד מגוון של טיפוסים: כמה בחורים שעברו משבר, כמה בנות עם התקפי חרדה, מכורים לשעבר, אנשים שעברו התקפים פסיכוטים.
בכמה לילות הראשונים שלי ברוח-ים הייתי לבד בחדר המבודד שצמוד למטבח ומלא בריחות של מקררים וטיגון. אחרי כמה ימים, נראה לי איזה שלושה ארבעה, העבירו אותי לחדר מספר 2, שהוא בתחילת המסדרון האנכי מול הסלון. הייתי עם בחורה בת 19 שבדיוק סיימה תיכון, היא הייתה מבלה המון שעות מול המראה, מתאפרת ושומעת מוזיקת ראפ. אני לא ממש יודעת למה היא הייתה שם. ממש נמאס לה להיות שם ובצדק. ההורים שלה הכניסו אותה לשם והיא הייתה שם כבר איזה שלושה חודשים. היא אף פעם לא קמה בבוקר והמדריכים היו באים כל הזמן ומציקים לה. היא הייתה מבריזה לא מעט לישיבות הקבוצתיות. אני יכולה להבין אותה שנמאס לה, המקום הזה בהחלט מתחיל לחרפן דיי מהר. אני לא הייתי רוצה להשאר שם יותר מהחודש שהייתי בו. היא הייתה חמודה וסך הכל הסתדרנו. בגלל שהייתי מבוגרת ממנה בהרבה והיא הייתה מאוד צעירה, אז השתדלתי לא להתלונן יותר מדי על המוזקיה שלה. היו לה תמיד מלא ממתקים בחדר ואני מתוך שעמום אכלתי כל הזמן בחדר חלבה מסולסלת שלה שהיא נתנה לי.
לפני השבוע האחרון שלי ברוח ים הייתי לי הפוגה של סופש פלוס, היה איזה עניין עם התאריכים שהקופ”ח אישרה לי. היה צריך לבקש מהם להאריך לי את ההתחייבות עד סוף דצמבר ובגלל שזה לקח קצת זמן אז היה איזה סופש שהייתי צריכה להעביר מחוץ לרוח ים עד שאני אקבל אישור על הארכה, בקיצור סתם עניין בירוקרטי עם הקופה שבסוף הסתדר ואיפשר לי הפוגה של איזה ארבעה ימים מחוץ לרוח ים. בערב שבו הייתי צריכה לצאת משם להפוגה, הייתי בפגישה פרטנית אצל העובדת הסוציאלית. היו לי איתה נראה לי שלוש פגישות בכל השהות שלי ברוח ים ולא הבנתי מה המטרה של הפגישות. היא כאילו רצתה שאני אספר לה על החיים שלי ועל הבעיות שלי וניסתה לעזור לי אבל בצורה הכי מפגרת. כשבקשתי ממנה עזרה פרקטית, למשל עזרה בבירוקרטיה מול ביטוח לאומי, היא אמרה שזה לא מסוג הדברים שהיא עושה ושאני אבקש מהעובדת הסוצאלית האחרת. הפגישות איתה היו ממש מפגרות והכניסו אותי לדיכאון. נניח אמרתי לה שפיטרו אותי בעבודה ושיהיה לי קשה למצוא עבודה חדשה, אז היא נתנה לי עצות בשקל כמו להעביר את הקורות חיים שלי דרך חברים שלי שעובדים בהייטק, או שכשאמרתי לה שאני בודדה, היא אמרה משהו כמו “אבל יש לך חברים” והיא לא הצליחה להבין למה אני בודדה, או בכלל את האפשרות שמישהו יהיה בודד. היא כאילו לא הצליחה להבין דברים לעומק וניסתה כל הזמן לתת עצות מפגרות. בכל מקרה זה גרם לי לא לאהוב אותה אבל אז כשהייתי צריכה לצאת מרוח ים אחרי הפגישה איתה, פחדתי לסוע לבד באוטובס גם כי היה חושך וירד גשם והיא הציעה לקחת אותי טרמפ לתל אביב למרות שזה לא היה בכיוון שלה והכרתי לה טובה על זה. אחרי זה, בשבוע האחרון שלי ברוח ים כשחזרתי מההפוגה הייתה לי עוד פגישה איתה. כבר ידעתי שלא יצא כלום מהפגישה, אבל חשבתי שאני אמשיך לתת מעצמי ולא אפסול ואתן צ’אנס כי זה מה שאומרים לי כל הזמן. אז המשכתי לשתף אותה בבעיות שלי ובפחדים שלי. סיפרתי לה שאני אבודה ושאני חושבת שאני לא אצליח למצוא עבודה, שאני צריכה למצוא מה לעשות עם עצמי. ואז היא אמרה לי שאני במסע וזה עצבן אותי שהיא קראה לזה מסע כאילו שזה משהו חיובי. היא לא הצליחה להתמודד עם זה שאני אומרת לה שאני אבודה ובדיכאון. אז אמרתי בתגובה שאני במסע מדכא. ואז אמרתי לה שאני מתכוונת לקחת קורס ערבית ושחשבתי שאולי אני אלמד עברית במזרח ירושלים והיא שאלה אותי למה אני מעדיפה להיות בחברת ערבים ואם אני מרגישה יותר בנוח בסביבתם, וחשבתי על זה ואמרתי שלא, אז היא שאלה אותי למה אני מעדיפה להיות בסביבתם. היא כאילו ניסתה לגרום להכל להראות שמח וכיפי בזמן שאני מנסה להסביר לה שאני אבודה וששום דבר לא כיף לי. אז בתשובה לשאלה, כדי לעצבן אותה אמרתי שאני נמצאת הרבה עם ערבים מתוך תקווה שאחד מהם ירה בי ואז היא פרצה בצחוק מלאכותי כי היא לא ידעה איך להגיב. בכל מקרה היא כנראה הלשינה עלי כי מאותו מפגש כנראה החליטו ברוח-ים שאני אובדנית ולא נתנו לי יותר אישור לצאת בין 2 ל 4 ואפילו בלילות, הייתי צריכה לישון בסלון יחד עם המדריכים. לא ממש היה אכפת לי כי ידעתי שיש לי שם רק עוד שבוע.
המדריכים ברוח ים היו נחמדים, חלקם היו מטופלים לשעבר ברוח ים וחלק מכורים לשעבר. לא לכולם התחברתי. רובם צעירים, בני 20+ אבל היו גם כמה יותר מבוגרים. הם היו מתחלפים, תמיד במשמרות של שניים. היו כאלה שעשו משמרות שכללו שינה בסלון. כל לילה היו שני מדריכים שנשארים לישון בסלון ובשלוש בבוקר הם היו עוברים בין החדרים לוודא שאף אחד לא נעלם.
חוץ מחוסים ומדריכים היית\ה ברוח ים חתול שחלק מהאנשים טענו שזה חתול זכר מסורס כי רואים את הצלקת של איפה שהיו לו פעם ביצים וחלק טענו שזו חתולה בת כי יש לה בפרווה יותר משלושה גוונים שזה משהו שיש רק לחתולות נקבות. בכל מקרה החתול סלאש חתולה הזו אכלה הרבה קש. הרבה חוסים כולל אותי ממש אהבו אותה כי היא הייתה חמודה ואהבה להתכרבל ולהתלטף ונתנו לה אוכל. אבל היה איזה חוסה אחד אלרגי לחתולים ועוד חוסה אחד שממש שנאה אותה. המדריכים כל הזמן ניסו לגרש אותה והוציאו אותה מהבית. העניין הוא שלבית יש הרבה דלתות שכל הזמן אנשים פותחים ומשאירים פתוח אז היא תוך שניה הייתה נכנסת בדלתות האחוריות. אני והשותפה שלי בחדר אהבנו אותה ונתנו לה להתכרבל אצלנו על המיטות. הייתה טענה שהסתובבה בבית שחייבים להעיף אותה כי זה אסור לפי תקנות משרד הבריאות ושאם משרד הבריאות יגלה אז הוא יסגור את המקום, כמובן שזה חירטות ולמה שמשרד הבריאות יסגור את המקום בגלל חתולה מפגרת. היו גם שאמרו לא ללטף אותה כי “לכו תדעו איזה מחלות יש לה”. אני לא הבנתי איזה מחלות כבר יכולות להיות לה.
