ככשאלו אותי למה החלטתי ללכת לויפסנה של גואנקה, אמרתי שאחותי הלכה לשם לא מזמן וגם הכרתי כמה אנשים שונים בעבר שהלכו לסדנא. מאז אותו “חיסון” אני מנסה לתקן את הגוף שלי, אז הלכתי לסדנת צום מים בחוות האיסיים של שלושה וחצי ימים וקראתי על אמבטיות קרח של הגורו ההולנדי, אמבטית קרח זה היעד הבא למרות שאולי למחוסנים זה קצת מסוכן. בכל מקרה הפסקתי עם ריצות קלות ואני מתכוונת גם להתחיל דייטאת פירות. אחרי זה נזכרתי שמה שבאמת הניע אותי לסדנא זה הרצאה של סדי בן שטרית “זמן לומר אמת” שהייתי בה בירושלים. הוא הזכיר שם את המדיטציה של גואנקה ואיך היא שינתה לו את החיים. הוא אמר שם שהוא ידע שמי שירצה לעזור לו, לא יבקש ממנו כלום בתמורה. הסדנאות הן סופר פופלריות, ברגע שנפתחת ההרשמה צריך להרשם מייד אחרת נגמר המקום דיי מהר, לדעתי אני נרשמתי איזה שלושה חודשים מראש. נסעתי לסדנא באוטובוס מירושלים. קו ירושלים->קצרין, שנוסע דרך כביש 90, דרך מדבר יהודה והבקעה. זה יפה לראות איך המדבר הצחיח הופך באופן הדרגתי למעין איזור ערבה ככל שמצפינים. בדרך עוברים במקומות עם שמות מפגרים כמו “מחנה ברווז” ו”מחנה אריה”. ירדתי בצומת צמח, עשיתי סיבוב קצר להשקיף על הכינרת והלכתי עם התרמיל דויטר המטונף שלי דרך דגניה א’ ודגניה ב’ למרכז. ההרשמה היא בחדר אוכל, וצריך למלא שאלון עם מלא שאלות כמו אם היו לי מחלות נפשיות בעבר ואם לקחתי תרופות פסיכיאטריות ואם יש לי קשר טוב עם המשפחה שלי. אחרי שצולחים את השאלון, הולכים לבחורה שמפקידים אצלה כל אמצעי בידור שהוא - סמארטפון, ספרים, מחברות ועטים. בסדנא אנחנו אמורים להיות 24 שעות עם המחשבות שלנו ואסור לדחוף למוח כל מני דברים בידוריים. במשך הסדנא גם אסור לדבר. הרעיון הוא שזה אמורה להיות עבודה שאדם עושה עם עצמו ולא משהו חברתי. בנוסף במהלך הסדנא אנחנו אמורים לשמור 5 כללים מוסריים:
אז בגדול השתיקה מאפשרת לנו לשמור על הכלל הרביעי. אחרי זה נתנו לי פתק עם החדר והמיטה שהוקצו לי - חדר A7, מיטה 3. זה חדר עם 4 מיטות, אבל היינו שם רק שלוש בנות. למזלי הוקצתה לי המיטה הכי שווה בחדר - רחוק מהדלת כניסה, רחוק מהשרותים ורחוק מהמזגן. לפני שמתחיל הקורס סיכמנו בינינו שאם יהיה קר אז נדליק קצת תמזגן וש 20 מעלות זה סבבה. אחרי זה יש הסבר בחדר אוכל על כל מני דברים טכניים ואז מסדרים את השולחנות אכילה מחדש ומעבירים מחיצה גבוהה שמפרידה בין הצד של הגברים והנשים. כל המרכז בנוי ככה שיש הפרדה בין נשים וגברים. גם בחדר אוכל וגם במרחב של הדשא בחוץ, יש לכל האורך מחיצה. זו מחיצה שמתחילה בבניין של החדר אוכל ומסתיימת בבנין של אולם המדיטציה ככה שגם לאולם המדיטציה יש שתי כניסות, אחת לנשים ואחת לגברים. באולם מדיטציה עצמו אין מחיצה, אבל עדיין הנשים יושבות בצד אחד של האולם והגברים בצד אחר. אחרי ההסברים הייתה ארוחת ערב של מרק עדשים וסלט כרוב שאותו אכלנו כבר בשתיקה ואחרי זה הייתה ישיבת מדטציה ראשונה באולם. אולם המדטציה הוא גדול ותמיד קצת חשוך, כל תלמיד מקבל מקום ישיבה קבוע מראש והמקומות מסודרים בשורות וטורים. כל מקום ישיבה זה מזרון מרובע של בערך 60X60 סמ, ויש כריות מדיטציה מרובעות בשפע ואפשר לקחת כמה שרוצים. בנוסף יש הרבה כריות שטוחות ודקות שאפשר לקחת לתמיכה מתחת לברכיים כשיושבים בחצי לוטוס. ויש גם שאלים כאלה, כמו שמיכי כזה שאפשר להתעטף בו כשקר. יש גם שרפרפים מעץ ליישיבת מדיטציה אבל אני לא השתמשתי בהן. יש שני מורים מהודו שהם זוג, והאשה עוזרת לנשים והגבר לגברים. המורים לא נותנים הרצאות, אלא אפשר בין המדיטציות לבוא ולשאול אותם שאלות באופן אישי. השאלות צריכות להיות רק שאלות פרקטיות כמו מה לעשות אם כואב או איך למקד את המחשבה ולא שאלות פלוסופיות. יש מאוד דגש בקורס על הצד הפרקטי וגואנקה אומר כמה פעמים שלא מדובר בבידור אינטלקטואלי או פילוסופי. בישיבות שומעים ברמקול הקלטות של גואנקה של הוראות שהוא נותן ויש לו גם הרבה צ’אנטינג שזה כמו שירה מאוד לא נעימה לאוזן שאמורה לעזור למודטים. בפעם הראשונה ששמעתי את הצ’אנטינג של גואנקה שיש לו קול צפרדעי ונמוך חשבתי שזה איום ונורא ושאני אאצלץ להתרגל לקול הנורא הזה. אבל דיי מהר התרגלתי והתחלתי לאהוב את הקול שלו. הצ’אנטינג הוא לפעמים קצבי אבל רוב הזמן זה מעיין קינה עם נהמה מתמשכת. כל הצ’אנטיגה זה בשפת “פאלי”. הצ’אנטינג עצמו נגמר במילים “דאאתה - סאבאדה -מלגם” משהו כזה שהוא חוזר על זה 3 פעמים וזה הצילצול הגואל. בנוסף, אחרי ההוראות של גואנקה יש את אותן הוראות בעברית בקול נשי מאוד לא נעים, קר כזה ודיקלומי ונטול נשמה. ההוראות בעברית נשארו סוג של עינוי לאורך כל הקורס. בגדול הקורס מתחלק לשניים. שלושת הימים הראשונים מוקדשים ל”אנפרנה”, זה אומר ששמים את כל צומת הלב על המשולש של האף הקדמי, כלמור הנחיריים והשפה העליונה וצריך להתבונן בנשימה נכנסת ויוצאת. הרעיון הוא למקד את המחשבה והתודעה ולא לתת לה להתרוצץ, היכולת לשלוט במחשבה ולמקד אותה נקראה “סמאהדי”. מסתבר שזו משימה סופר קשה עד כדי בלתי אפשרית. אין דבר יותר משעמם מלהתבונן בנשימה, כל פעם שניסיתי להתבונן בנשימה, אחרי אולי 20 שניות ממש השתעממתי וחשבתי שהזמן לא זז ומתי הישיבה המשעממת הזאת תגמר ומייד המחשבות שלי נדדו. כשהמחשבות נדדו הצלחתי לבדר את עצמי ואז הזמן עבר דיי מהר. בסוף המדיטציה יש או דונג או צ’אנטיג ארוך ולאה של גואנקה. בסוף כל יום בשעה 19 יש הרצאה “דאהמה” של גואנקה של בערך שעה שהוא נותן מוטיבציה ומסביר את הפרקטיקה והתיאוריה מאחורי התרגול. הוא נראה כמו סבא הודי חביב ואוהב לספר מעשיות על בודהה ולעשות קצת דחקות מדי פעם. הוא חוזר שוב ושוב על החשיבות של עבודה מתמדת, שקדנית, חרוצה ועל החשיבות של המשמעת ושל לבוא לכל המדיטציות. הוא חוזר על המילים presistently, deligently, paitantly , הוא חוזר ואומר שהתרגול זה לא סוג של דת, אלא משהו אוניברסלי. והוא מדבר הרבה על התיאוריה של סבל ועל ההשתחררות מהסבל דרך המדיטציה. הוא סיפר שבודהה, אחרי שהוא כבר שלט במחשבה, הוא החליט שהוא יושב מתחת לעץ באותה תנוחה בלי לזוז עד שהוא יגיע להארה. בכל מקרה אני חטפתי איזה כאב בצוואר כבר ביום הראשון ואחרי יומייים כשהכאב לא עבר, נתנו לי אקמול ומשחת “וולטרון” שמרחתי, אחרי כמה ימים הכאב התמתן. היה שלב שחשבתי שאולי אין טעם להמשיך מרוב הכאב ושאני אפסיק ואלך הביתה. אחרי שלושה ימים שכביכול היינו אמורים בהם להצליח לשלוט בתודעה ע”י האנפרה ומוכנים לויפאסנה עצמה. אני לא חושבת שהצלחתי להתרכז יותר מ 10 שניות גג ברצף ושאני ממש לא מוכנה. הגיע התרגול של הויפסנה עצמה. הקטע הוא שצריך לסרוק את הגוף מהקודקוד של הראש ועד כפות הרגליים ולהסתכל על איזורים שונים בגוף ולראות אם יש בהם תחושות, תחושה יכול להיות כאב או קור או חום או המגע של הבגד בגוף או שיכול להיות שלא מרגישים שום תחושה. כשלא מרגישים שום תחושה, צריך לעצור במקום איזה דקה ולראות אם עולה איזשהי תחושה, ואם לא אז להמשיך האלה, לא צריך לחכות לתחושות. והוא אמר שאם לא מרגישים שום תחושה אז לא צריך להרגיש מובסים או להתבאס וצריך לקבל את זה ולהמשיך. ואני לא הבנתי בכלל למה שאני ארגיש מובסת אם אין לי תחושה באיזור מסוים, להפך, אם אין לי תחושה באיזור מסוים כמו כאב או קור אז סימן שהכל בסדר עם האיזור הזה ושזה דווקא טוב לא להרגיש תחושה. והאמת שכביכול לאורך הקורס אמורים להתקדם וכל פעם להרגיש תחושות יותר ויותר עדינות עד שמרגישים משהו שהוא כמו תחושות של ויברציות עדינות בכל הגוף ועוד איזה משהו שהוא כינה “באנגמאי” שהוא תיאר את זה כמו תחושה של התמוססות מוחלטת של כל הגוף כאילו שאין יותר מוצק. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, זה נשמע כמו איזה משהו מטאפיזי שלא קשור לכלום, נראה לי שאני כל הקורס לא עברתי בכלל את שלב הסמהאדי. הוא מדבר על הרעיון של “אניצ’ה” שזה ההבנה שהכל חולף ולכן אין טעם להשתוקק לדברים שחולפים או להדחות מדברים שחולפים וכשמתבוננים בגוף רואים איך כל התחשות באות וחולפות. הוא משתמש במושגים craving and aversion סדר היום הוא מאוד קפדני, יש דונג ב 4 בבוקר וישיבת מדיטציה של שעתיים מ 4:30 עד 6:30, אני הייתי קמה דווקא ומתקלחת והולכת לישיבת בוקר. בגלל שלקחתי מלא ימי חופשה מהעבודה בשביל הקורס היה לי מוטיבציה וחשבתי שאם אני לא אנצל את המקסימום אז זה כאילו ביזבזתי את הימי חופשה. וגם חשבתי שאני לא אוכל להנות מהארוחת בוקר בלי מדיטציה כי הסבל במדטציה גורם לזה שהרווחתי את הארוחת בוקר ביושר. בכל מקרה המדיטציה של הבוקר היא מסוג אחר, מצד אחד יש עייפות של בוקר ומצד שני יש עירנות של בוקר, הישיבה מתחילה כשעוד חושך בחוץ ומסתיימת כשכבר אור. ובגלל שלא אוכלים ארוחת ערב אז זו ישיבה שחשים בה שמץ של רעב למרות שהעייפות והכאבי גב מהישיבה מחפים על תחושת הרעב שהופכת לשולית. בנוסף זו גם המדיטציה הכי ארוכה, היא נמשכת שעתיים. שאר המדיטציות הן או שעה או חצי שעה ועם הוראות שמעבירות חלק מסוים מהזמן. המדיטציה של הבוקר היא שעתיים בלי הוראות. אבל העינוי הגדול של המדיטציה של הבוקר זה שיש בה צ’אנגטינג ארוך במיוחד שלהערכתי נמשך אולי כחצי שעה. ברגע שמתחיל הצ’אנטיג יש תחושה מסוימת של הקלה וידיעה שכשעה וחצי כבר עברו ומצד שני הידיעה שצ’אנטינג ארוך עוד לפני. זה כל פעם אותו צ’אנטינג בפאלי, ואפשר לזהות קטעי הברות בצ’אנטינג וככה לדעת בערך באיזה שלב אנחנו וכמה זמן עוד נשאר. יש שלב לקראת סוף הצ’אנטינג שהוא עושה הפסקות של חצי שניה בין הקינות ומושך את הזמן לנצח נצחים. הארוחת בוקר היא נחמה גדולה. אחרי המדיטציה בבוקר היה לי קקי ואחרי זה הייתי הולכת למטבח לאכול ומכינה לי קערה עם פירות חתוכים דק וגרנולה ואבקת קקאו ועל הכל קצת שפכתי מים רותחים להרטיב את הגרנולה והקקאו. ואז אחרי זה הייתי לוקחת עוד נגלה שזה רק גרנולה עם קקאו. היו שם עוד כל מני דברים שלא נגעתי בהם בכלל כמו דייסה ומשהו כמו ליפתן שנראה מתוק מדיי, חוץ מזה היה שם לחם שלא אכלתי בכלל ופינת קפה\תה וכל מני ירקות, ולי לא ברור למה שמישהו ירצה לאוכל ירקות לארוחת בוקר. בבקרים הראשונים עשיתי טעות והכנתי לי כמה כוסות קקאו שהצמיאו אותי ואז שתיתי גם הרבה מים ואז בישיבה של 8-9 שהיא ישיבת חובה באולם הייתי חייבת להשתין באמצע. וכשיוצאים מהאולם באמצע הישיבת חובה אז האחראית על הקורס הולכת אחרי התלמידה ואומרת לה שלא אמורים לצאת באמצע. אז הפסקתי לשתות שתיה חמה בבוקר וגם השתדלתי לשתות רק מעט מים. הבעיה היתה שאחרי העייפות של המדיטציה של לפנות בוקר ואחרי הארוחת בוקר השעה היא עדיין רק 7 בבוקר, היא עדיין שעה קרירה כזו של בוקר אז פשוט הייתי נכנסת לשק שינה בחדר וישינה שינה עמוקה ונעימה והאחראית על הקורס היתה צריכה כמה פעמים לבוא ולהעיר אותי בשביל הישיבת חובה של 8:00-9:00. הישיבה של 8-9 היא קלי קלות כי היא נמשכת רק שעה שחלק גדול ממנה זה הוראות. אחרי זה יש הפסקה של 5 דקות ואז חוזרים לאולם ויש שוב הקלטות של גואנקה עם הוראות ובסוף ההוראות המורה אומר שתלמידים חדשים יכולים למדוט בחדרים או שהוא אומר שתלמידים ותיקים יכולים למדוט בחדרים או שהוא אומר שכל מי שרוצה יכול למדוט בחדרים. אני השתדלתי להיות כמה שיותר באולם כי ידעתי שבחדר אין סיכוי שאצליח למדוט ותוך שניה אני אכנס לשק שינה וארדם. זה בעצם המדיטציה של 9-11 , שלפעמים היו לי בה תוצאות יחסית טובות וסוג של הצלחתי קצת להתרכז. מה שנחמד זה שמדי פעם המורה קוראת בשמות של 4 תלמידות שיבואו אליה ושואלת אותן מה הן מרגישות. הבעיה היא שהמורה מדברת במבטא הודי והיא גם לא יודעת להגות את השמות בעברית ולפעמים זה לא היה לי ברור אם היא קראה בשם שלי או לא. הצ’ופר הגדול של המדיטציה הזו היא שבסופה בשעה 11 יש ארוחת צהריים. בצהריים מגישים שוב פירות וירקות וגם אורז ואיזשהו תבשיל קטניות, נניח דאל עדשים או תבשיל שעועית. ומגישים גם ירקות בתנור כמו תפוחי אדמה, בטטה סלק ודלעת. אני השתדלתי להמנע מהתבשיל ולאכול יותר מהירקות בתנור. היו גם ימים שהיה בהם עדשים מונבטות שזה היה נחמד. והיה תמיד טחינה ולפעמים סלט כרוב. אני תמיד הכנתי לי קקאו חם בסוף הארוחה. אם יש יום שמשי ונעים אז אחרי הארוחה אפשר לטייל קצת במתחם. יש איזור בקצה המתחם עם מדרון כזה שיש בו עץ תמר ועשביית בר. הקורס היה בתחילת דצמבר והיו כמה ימים גשומים והתחילו לצוץ כל מני נבטים. במדרון יש עץ תמר שלפעמים אכלתי בו את התמרים שנפלו אבל נראה לי שזה עשה לי כאב בטן. ההפסקה אחרי הארוחת צהריים היא יחסית ארוכה - עד 13:00. אז אני גם נמנמתי חלק גדול מהזמן. היה יום אחד, ביום השלישי או הרביעי שהייתי בשירותים הציבוריים שמול החדר אוכל ושמעתי מישהי בתא אחר בשירותים ממש מתייפחת בבכי ואז ראיתי שבאותו יום אחת השותפות לחדר עזבה. פשוט חזרתי לחדר וכל החפצים שלה לא היו והמיטה שלה היתה מסודרת. שמתי לב שזה ממש כיף וממש הקלה לגור עם מישהי בלי הצורך לדבר איתה. לא צריך את כל הנימוסים המעיקים של להגיד בוקר טוב בבוקר ולהקשיב לחפירות שלה או להניד ראש או דברים כאלה. אפשר פשוט לגור עם מישהי ובו זמנית להתעלם ממנה כאילו היא אוויר וזה לגיטימי. זה כמעט כמו לגור לבד. גם שמתי לב לזה בסוף הקורס, כשאפשר כבר לדבר, איך זה מעיק עלי שעכשיו אני צריכה כזה להקשיב לאנשים ולהיות יצור אנוש נורמטיבי שמתקשר. שצוחק כמשהו אמור להצחיק ושמקשיב ומגיב כשאנשים חופרים בלי סוף וגם הקטע הזה שיש קבוצות של אנשים שמדברים ואז כדי לא להיות לבדי אז צריך לבחור איזה קבוצה ולהצטרף לשיחה. בשעה 13:00-14:30 אפשר למדוט באולם או בחדרים ואני תמיד בגלל הרגשי אשמה מהימיי חופשה שלקחתי וגם אחרי הנמנום של הצהריים שהתחיל לשעמם תמיד הלכתי לישיבות האלה באולם. זה ישיבות שתמיד יש בהם מעט אנשים כי המורים והאחרית על הקורס לא שם אז אין מי שיפקח. אני שיחקתי אותה משקיענית ומתמידה למרות שבפעול כמעט לא מדיטי והמחשבות התרוצצו לי במוח, העניין היה גם שהמחשבות, הרבה מהן היה סוג של דמיונות ופנטזיות או ששרתי לעצמי שירים וזה היה תמיד כל כך הרבה יותר כיף ומעניין מלהקשיב לנשימה או לשים לב למגע של החולצה על היד. אז הרבה פעמים אפילו כששמתי לב שהמחשבות נודדות, בכל זאת לא טרחתי להחזיר תתודעה לנשימה ולחתושות גוף כי ידעתי שאז ישעמם לי והזמן לא יעבור. זה כמובן היה דיי מעפן מצדי והיו לי רגשות אשם שאני לא מתאמצת מספיק.
ביומיים הראשונים התפתח אצלי כאב בצוואר, כמו כאב כזה שקשור ליציבה ולעצבים, זה היה רק בחלק השמאלי של הצוואר והקרין לעורף ולצד השמאלי של הראש. חשבתי שאני מאוד מסכנה ולא אוכל להמשיך ואולי אני אפרוש. אמרתי למורה ונראה לי שביום השלישי היא נתנה לי אקמול, ואחרי זה נתנו לי משחת וולטרן שמרחתי כמעט עד סוף הקורס, ולאורך הזמן זה קצת עזר. אני שמתי לב שאני לא מצליחה בכלל להתרכז בנשימה בזמן האנפנה, במקום זה אני מדמיינת שאני מדברת לאנשים ושאני מצחיקה, אני מדמיינת שיחות שיש לי עם אנשים. או שאני חושבת על דברים שמעצבנים אותי כמו דברים שאנשים כותבים בפייסבוק. אני יכולה לדמיין למשל שאנשים באים לישון אצלי ושאני מארחת אותם, ושהם גרים אצלי. ואז אחרי כמה ימים בויפסנה התחילו לי הרבה מאוד פנטזיות מיניות, חשבתי על איזה החורה שפגשתי שאני בעצם בקושי מכירה וידעתי שזה לא טוב הדמיונות האלה ושעדיף להיות במציאות, אבל לא יכולתי להפסיק, והיו שתי ישיבות שראיתי שנשאר קצת רטוב על הכרית מדיטציה שישבתי עליה, בערך כתם בכותר 5 סמ והתפדחתי ותהיתי אם האחרית על הקורס ראתה את הכתם. וגם היו כמה פעמים שאוננתי בשק שינה ופחדתי שהשותפה תכנס באמצע והייתי דרוכה. וגם הרגשתי אשמה שאני לא מנסה מספיק להפסיק את הדמיונות, היו הרבה פעמים ששמתי לב שאני מתחילה לדמיין ואני יכולה להכריח את עצמי להפסיק אבל אני בוחרת דווקא להמשיך. בהתחלה לא היו לי הרבה פנטזיות מיניות, אלא יותר דמיונות שאני מנהלת שיחה עם אנשים וגם על זה התבאסתי וחשבתי שזה אולי רק בהתחלת הקורס ככה כשהראש עוד עסוק בחיי היומיום ושאולי אחרי כמה ימיים זה יעבור ואני אצליח יותר להתרכז בנשימה ובויפסנה. אבל אז לא רק שהדמיונות לא עברו אלא הם יותר ויותר הפכו להיות דברים מאוד מניים שכמעט השתלטו לגמרי על כל שאר המחשבות. וזה דיי ביאס אותי כי זה הרגיש לי גם שאני מרמה במדטציה, שלמרות שאני באה לכל הישיבות כולל זאת שמתחילה ב4:30 בבוקר וכאילו כלפי חוץ זה נראה שאני משקיעה, אבל בפועל אמרתי לעצמי שמה שאני עושה זה לא באמת מדטציה. היו לי גם דמיונות שאני עושה סטנדפ ומספרת בדיחות שחלק אני חשבתי עליהן וחלקן זה בדיחות ששמעתי מאחרים אבל בדמיון שלי זה גם בדיחות שלי. חשבתי שבעצם המדיטציה זה אומנם קצת עינוי אבל הקורס הוא בעצם לא מאוד קשה. זה מאוד נוח שיש סדר יום נוקשה שמחליטים בשבילי מה לעשות ואני לא צריכה להחליט בעצמי ולהתפזר. אני מאוד אהבתי לקום מוקדם בבוקר, ולא מוציאים בכלל אנרגיה שזה גם נחמד, והמקום עצמו סופר רגוע, כמו קיבוץ. ברקע יש נוף של הגלבוע עם שבשבות שעושות חשמל ובשטחים ממול יש מטע תמרים. אם אני משווה לחיי יום יום שצריך לקחת אוטובסים ורכבות ולהדחק עם אנשים ולהיות מול מסכים ולדבר עם אנשים ולהחליט לבד על ניהול זמנים ותעדופים ומה צריך לעשות כל פעם, אז יש נוחות מאוד גדולה בכזה קורס. וגם אם המדטציה הרבה פעמים משעממת וזה סוג של עינוי עדיין יש הרבה דברים שהם קלים יותר בקורס מאשר בחיי יום יום. שמתי לב גם שאני ביום יום מאוד מאוד מכווצת את הכתפיים. אני חושבת שאני מכווצת את הכתפיים כל היום וזה מאוד לא בריא. הכתפיים המכווצות זה גם מה שגרם לי לכאב בצד השמאלי של הצוואר. וגם השיניים שלי בולטות ואני צריכה ללא ספק ליישר אותן.
אחרי הישיבה של 13:00-14:30 יש עוד ישיבה של חובת נוכחות של 14:30-15:30. בישיבות חובה כולם נמצאים, גם כל המתנדבים והאולם מלא לגמרי. ותמיד ראיתי את סדי בן שטרית מרחוק יושב על כיסא בקצה. הישבות חובה הן קלי קלות אחרי שמתרגלים לישיבות הארוכות של השעה וחצי. ואז אחרי הישיבת חובה יש עוד ישיבה של 15:30-17:00 שאני כמה פעמיים ויתרתי עליה והלכתי לחדר לנמנם. ב 17:00 יש הפסקת פירות ותה בחדר אוכל ואני כמה פעמים דילגתי. בשעות הערב אין ממש תיאבון לפירות אבל זה הדבר היחיד שמגישים. אחר כך יש מנוחה עד 18:00 ואז יש עוד ישיבת חובה 18-19 שנגמרת דיי מהר כי זה הישיבה האחרונה ביום ואחרי יש את השיחת דהאמה שהיא לפעמים קצת חופרת אבל לפחות אפשר להתרווח. העניין הוא שבישיבות דאהמה אי אפשר להסתלבט יותר מדי כי אז האחראית על הקורס באה ומעירה ואי אפשר להרדם תוך כדי ההרצאה כדי שלא יהיה קונצרט של נחירות. אז מקשיבים לגואנקה שהוא חמוד וקשקשן והוא אוהב לקשקש על הודו וכל מני מעשיות על בודהה וכו’. ואז ב 20:30-21:00 יש עוד ישיבה קצרה של חצי שעה קלי קלות ואחרי זה הולכים לישון. בערך ביום השמיני אחרי שרוב הקורס כבר עבר ולא הצלחתי ממש להתרכז בכלום וגם גואנקה התחיל לדבר על כל מני דברים למתקדמים כמו ויבראציות עדינות בכל הגוף והתמוססות של הגוף כשאני בקושי מתרכזת בחצי נחיר במשך חצי שניה, אז קצת הרמתי ידיים וויתרתי לעצמי וזה היה בעצם דיי מבאס כי הרגשתי גם רגשות אשמה שאני לא באמת עושה מדטציה וסתם מבזבזת את הזמן. גואנקה משמתש כל הזמן בביטוי perfect equanimity שזה אומר להשאר באיזון מושלם. לא לרצות שהתחושות הנעימות ימשיכו ולא לרצות שהתחושות הלא נעימות יפסיקו. ואני דווקא הרבה פעמים הצלחתי להתבונן בכאב גב שלי או באיזה רגל שנרדמה בלי לזוז ולבחון את הכאב אבל גם כשבחנתי את הכאב, לא היה רגע אחד שבו לא השתוקקתי שהכאב יעבור. בכלל זה נראה לי לא אפשרי שמשהו יכאב בלי לרצות שהכאב יעבור כי זה בדיוק ההגדרה של כאב. בכל מקרה ייאמר לזכותי שבהתחלה קצת כן התאמצתי ושבאתי לכל הישיבות ב4:30 בבוקר וגם לרוב הישיבות בכלל שהיו. אולי עוד שנה אני אנסה שוב. ביום האחרון גואנקה מדבר על איך אפשר להמשיך את הויפסנה בבית, שצריך למדוט שעה בבוקר ושעה בערב, ואני חשבתי באיזה סרט הוא חושב שהוא חי, נראה לי אם אני אצליח למדוט חצי שעה בבוקר כל יום במשך שנה זה יהיה נס. נראה לי שכל הקטע הזה של מדטציה באה הרבה יותר בקלות אם חיים בחברה בודהיסטית כמו כל מני קהילות בהודו וטיבט ואז אם כולם בקהילה מודטים ביחד כל יום אז ברור שזה יותר קל וטבעי. למשל בארץ הרבה אנשים דתיים מתפללים 3 פעמים ביום וקמים מוקדם בבוקר לשחרית וזה קל להם כי זה המסורת והתרבות שלהם. אבל לאנשים חילוניים ומערביים שלא חיים בחברה שבה נהוג למדוט אז בעצם המדטציה זה האחריות האישית ולא משהו קהיליתי ואז זה הרבה יותר קשה. ביום העשירי הוא מלמד טכינקה של איך לשתף את כל היצורים החיים במדטציה ולבקש שכל היצורים החיים יהיו מאושרים, אבל זה לא נראה לי קשור לכלום והוא גם אמר שמי שיש לו שמץ של כעס אז נשאר בו משהו לא טהור והוא פטור מהטכניקה הזו. ביום ה11 אחרי הישיבת בוקר אפשר להתחיל לדבר ושמתי לב איך בבת אחת יש הסתודדות של בנות שאני תמיד מרגישה לא חלק ממנה ואני פתאום מרגישה כמו בהפסקות בבית ספר שאני נשארת לבד ואין לי עם מי לדבר וזה כמו עול כזה. סוג של פוביה מההפסקה. היו שם דיי הרבה אנשים מחוץ לארץ ואפילו כמה בנות שאמרו שהן באו במיוחד לישראל רק בשביל הסדנא ושהן עוזבות מייד אחרי. עשיתי מאמץ והצטרפתי לכל מני בנות שדיברו ושחוחתי איתן אבל זה תמיד קצת מעייף לדבר עם אנשים שלא מכירים. זה מעניין לראות שכל מני בנות הן אחרת ממה שחשבתי שהן בזמן עשרת ימי הקורס, למשל היתה שם בחורה עם עניים מלוכסנות שתמיד היתה מאוד קשוחה, היא ישבה לפניי באולם אז יכולתי לשים לב שהיא הארד-קור. באה לכל הישיבות ויושבת זקוף על שרפרפ מדטציה והיה לה שאל כזה שהיא התעטפה בו כמו שלובשים תוגה, שיד אחת מכוסה ואחת נשארת חשופה, ואפילו בוידאו של הדאהמה בערב כשאפשר סוף סוף קצת להתרווח בסטאלבט, היא המשיכה לשבת זקוף על השרפרפ ועם יד אחת חשופה גם כשהיה קצת קריר. ולי היה דמיון בראש שהיא בטח יפנית ורגילה לחינוך נוקשה של יפנים ושהיא בטח רובוטית מוזרה, אבל אז כשהיה אפשר לדבר אז מסתבר שהיא בכלל ממונגוליה במקור והיא גרה כבר כמה שנים בהונגריה והיא חמודה כזו וחייכנית. חוץ מזה היו שם שתי בנות מגרמניה, אחת דיילת שגרה בברלין ואחת שהיא במקור ממינכן והיא מדברת דיי טוב עברית כי חבר שלה ישראלי, והיה לה מבטא כזה בעברית שהזכיר לי את המבטא של סטפן שהייתי עושה איתו שיחות טאנדם בעברית וגרמנית. היתה מישהי מבוגרת ממלבורן שקצת דיברתי איתה והיא סיפרה שלפני הקורונה היו טיסות מאוד נוחות בין מלבורן לברלין שעוברות דרך בירת קטאר שנקראת דּוֹחָה. אבל מאז השקורונה הטיסות האלו הפסיקו ובכלל טיסות נהיו מאוד יקרות. הייתה גם מישהי ישראלית שהיתה כבר הרבה פעמים בסדנא הזו ולה ולבעלה יש עסק של ללמד אופנוענים לשפר את השליטה באופנוע. היתה מישהי קצת מבוגרת, אולי בת 40-50 שגרה בירושלים והיא במקור מאמסטרדם. היא דיברה עברית שוטפות בלי טעויות וגם לא היה לה מבטא מובהק אבל משהו באיך שהיא דיברה העיד על זה שזה לא שפת האם שלה. את השתיקה שוברים אחרי הארוחת בוקר של היום העשירי. את התרגול “מטה” שהוא קצת ניו-אייג’י כזה של להפיץ את החמלה לכל היצורים החיים כבר עושים אחרי ששוברים את השתיקה. ביום העשירי גם מוגשת ארוחת ערב. זה היה נחמד גם לקשקש עם זאת שהייתה איתי בחדר, בזמן הקורס בגלל שלא מדברים אז אי אפשר לדעת מה אחרים חושבים וכל הזמן חששתי שאולי אני מפריעה לה, שאני תופסת את השירותים ליותר מדי זמן או בבוקר שאני קמה ועושה קצת רעש, אבל אז כשדיברנו אז היא לא התלוננה על כלום וקצת החלפנו חוויות והראתי לה בייצים של איזה ציפור שמצאתי שכנראה נפלו מאיזה קן. בקורס חוץ מסדי בן שטרית זיהיתי שם גם את אלי אבידר שהיה ביום ה11. זה גם יום שמתחילים מוקדם ב4:30 בבוקר ויושבים מדטציה אבל קצרה יותר אולי בערך עד 5:30 ואז שומעים עוד שיחת דאהמה אחרונה שבה גואנקה מדבר בעיקר על איך להמשיך את התרגול בבית אחרי הקורס. אחרי זה יש נקיונות. כשבאים לקורס אז המקום עצמו הוא מאוד כיייפי ומטופח והחדרים הם צנועים אבל נעימים ויש קצת הרגשה מוטעת כאילו באים לחופשה בצימר. אבל למעשה לא מדובר בצימר או מלון, הכל נעשה בהתנדבות על ידי מתנדבים ומתרומות של מתרגלים קודמים אז בסוף הקורס זה לא כמו במלון שמישהו בה ומנקה אחרינו. אנחנו צריכים לנקות עבור התלמידים הבאים, זה לא מאוד קשה, מעבירים סקוץ’ על הקרמיקה במקלחת ובשירותים, מנקים את החלונות עם ספריי, וקצת מעבירים סמרטוט על המדפים ועושים ספונג’ה. ואז יש ארוחת בוקר ב 7:00 ובה מגישים בנוסף לדברים הרגילים גם תבשיל של פודינג אורז מתובל שגואנקה מזכיר אותו כמה פעמים בשיחות דאהמה. ויש אוירה כזו של סוף קורס ומלא טרמפים שמגיעים לתל אביב ולמרכז אבל שום טרמפ לירושלים. ביום ה11 גם מקבלים חזרה את אמצעי הבידור שהפקדנו, ואיך שהדלקתי את הסמארטפון הוא הוצף בנוטיפיקציות מכל ערוצי הטלגרם והקבוצות ווטספ וגם כמה אנשים שניסו להשיג אותי וכבר התחילו לחשוש שמשהו קרה לי. אני דווקא השתדלתי לא ישר להסתער על הסמרטפון ולקחתי אותו רק ממש בסוף. נשארתי לעזור קצת בנקיון של המטבח אבל בגלל שמלא אנשים מתנדבים לעזור כי יש אווירה כזו של דאנה אז יוצא שיש מלא מתנדבים שמסתובבים במטבח חסרי תעסוקה אז התחפפתי. אחרי זה לקחתי טרמפ לצומת צמח וישבתי איזה חצי שעה בארומה וטענתי את הסמארטפון כי היה לי קצת זמן עד שהגיע האוטובוס. בגלל שזה האוטובוס האחרון של יום שישי שיוצא מטבריה לירושלים הייתי בטוחה שהוא יהיה מפוצץ והתפלאתי שהוא היה כמעט ריק לגמרי. שניה לפני שהאוטובוס הגיע ראיתי שמגיע מישהו שגם היה בקורס וקצת התבאסתי שעכשיו אני אצטרך להתחיל לדבר איתו ובאנגלית שזה תמיד נהיה מתיש. היה לו מראה ויקינגי כזה, גבוה ושרירי עם שיער בלונדיני ארוך וזקן ועניים כחולות בהירות. הוא היה חמוד ואמר שהוא מנורבגיה ושהוא בן 26 ושהוא עושה טיול במזרח התיכון כדי להכיר תרבויות אחרות ולהבין מה הוא עצמו רוצה בחיים. הוא סיפר שהוא ביקר כבר בירושלים ובחברון ושהוא ישן כמעט כל לילה בשק שינה בשטח ושהוא תמיד שומע את התנים ממש קרוב אליו אבל הוא ראה שהם קטנים ולא מסוכנים. הוא אמר שהוא יישן הלילה ובלילה הבא בבית לחם במקום שנקרא peace center והוא שאל אותי אם אני חושבת שהקונפליקט עם הפלסטינים ייגמר. הוא אמר שאחרי כמה לילות בישראל הוא מתכוון להמשיך למצריים לסנטה קטרינה בסיני ולקהיר ולראות את הפרמידות ואחרי זה הוא ימשיך לערב הסעודית. הוא שאל אם אני טיילתי אז סיפרתי לו שהייתי בדרום אמריקה וקצת סיפרתי על טיולים שם. האוטובוס עבר שוב בכביש 90 ואז עלה בכביש 1 לירושלים.